שאלה אחת טובה עושה הבדל!  אבל למה?  הרי גם בלי לדעת כלום – יכולנו לחיות חיים סבירים, ללדת ילדים, לצאת לחופשות, לעשות על האש, להתמודד עם קשיים ולצפות בתכניות טלוויזיה.

אבל טעם החיים הנצחי של בני אדם הוא בתובנה התרבותית שלנו – כלומר בהתמצאות שלנו בעבר והביטחון שיש לנו לדבר על העתיד, וההרגשה שאנחנו חלק מפסיפס רחב ומורכב, ואפילו שלעולם לא באמת נדע הכל –תחושת ההתמצאות המאפשרת לנו להמשיך לשאול – מסבירה לנו את עצמנו ומעניקה לנו הרגשת בטחון ומשמעות קיומית. חכמי יוון כבר עסקו בסוג הזה של אושר שיש לבני האדם – שהוא נצחי ואיננו תלוי במצבנו הפיסי. "הכל בראש" אומרים היום בפשטות. ותחשבו על זה!

​

חכמי התנ"ך הישראליים תיארו את האושר הזה בנחרצות ראויה:  אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה    וְאָדָם יָפִיק

תְּבוּנָה.   כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר-כָּסֶף    וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ.    יְקָרָה הִיא מפניים (מִפְּנִינִים)    וְכָל-חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ-בָהּ.   אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ    בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד.    דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם    וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.   עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ    וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר

​

רק על הפסוקים האלה מספר משלי שווה היה להתעכב שעה – אבל לא כאן.
ובכל זאת... חייבים להזכיר שעל פי המסורת כתב אותם שלמה המלך.. ו...מה אתם חושבים?? האם באמת שלמה כתב את זה? ואם הוא לא כתב את זה בעצמו – מה זה בעצם משנה?   בהחלט שזה משנה – אבל כאמור – לא כאן.

​

אז היכולת לשאול שאלות – על כל דבר (גם על התנ"ך), היא תמצית היכולת הייחודית שיש לאדם.

​

הרצאה טובה פותחת עולם שלם של שאלות ורצון לדעת עוד על תחום שעשוי להפליא אותנו.

טקס איכותי מרגש אותנו כשיש בו משמעות של אמת ותוכן. 
חג מצויין הוא החיבור בין כל הגילאים לרגעים שבהם קופצים אל העבר מתוך ההווה כדי להרגיש שיש לנו עתיד ביחד. 

​

ביהדות שלי, יש רק מה ראוי. התרבות שלנו היא הזדמנות נפלאה לחיי משמעות ואושר. חיים שבנויים על השאלות שלנו, ומעניקים לנו עניין. 

​