מה נזכור בימי הזיכרון ?
חג החירות שהסתיים משאיר לנו רמז לימי הזכרון. במצרים- היה עם ישראל נתון לסבל נוראי, ולפי הסיפור, אפילו להטבעת כל התינוקות הזכרים. בכל זאת - אבותינו השכילו לכתוב – "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כ"ג 8) .
מה הבעיה בלתעב? יום השואה מחדד את העניין:
הנאצים תיעבו. והשנאה החשוכה שלהם - – בשילוב הטכנולוגיה של המאה ה 20 - הפכה לזוועה בקנה מידה חסר תקדים.
מיליוני אזרחים נרצחו– בהם גם שליש מעם ישראל - שהיה המטרה המרכזית לשנאה.
מה זו שנאה?
מאות אלפי שנות מאבק של חבורות אדם קדמון - זו בזו, לימדו אותנו להיאבק בקבוצה יריבה.
השונים מאיימים עלינו.. את השונה אנחנו כמובן לא מכירים, ולכן מדמיינים אותו .. הנאצים נזקקו לתעמולה משוכללת כדי להפוך את היהודים לדמון – ממש שד מאיים. (שדים כידוע – נראים בעיקר בחושך. הם מדומיינים).
שנאה נובעת מדמיון וחולשה! זה טבעי – אבל לא מומלץ.
רמב"ם טען שאפילו המושג "רע" הוא תוצר דמיון האדם.. דמיון שווא כמובן.
מה שקיים הוא היכולת שלנו להכיר, להבין, להשכיל, להנהיג - לשנות את המצב, או להתייחס אחרת למציאות הקיימת.
תחשבו על הפסקת חשמל - ככל שאנחנו מכירים יותר טוב את הבית ככה זה פחות נורא..
ככל שאנחנו משקיעים בדעת, בהכרת העולם והכרת האדם – יש לנו יותר כלים להיאבק בדמיון השווא.
אז במילים פשוטות:
כדי להיפטר משנאה צריך אור : להאיר ולראות את מורכבות האדם. על חולשותיו.
ימי הזכרון חשובים מאוד - אבל צריך לשאול את עצמנו מה אנחנו מדגישים בהם ?
לפי דעתי משהו מדאיג מתרחש – בזמן שפסח שבועות וסוכות הפכו לחגי נקיונות ואוכל.. העברנו את המשמעות האותנטית שלנו לשלושה ימי זיכרון: יום השואה, יום הזכרון לחללי צה"ל ויום השנה לרצח רבין.
האם אלה "שלושת הרגלים החדשים" שלנו.. ?? ומה אנחנו מדגישים את התהום או את התקווה?
אנחנו זוכרים אא הקורבנות לא בגלל עצם מותם (והרי יש גם מתים אחרים) אלא בגלל שהם שילמו מחיר נוראי למען ערך נעלה כלשהו שחשוב לנו כחברה!
האם באמת לשם אנחנו מכוונים את העצב והכבוד לקורבנות ומשפחותיהם?
ככל שאנחנו מדגישים את גורלו המר של הקורבן ופחות את ההקשר בתוכו הפך לקורבן – הרי שאיבדנו אפשרות להבין או להסיק מהאירוע הנוראי מסקנה תבונית כלשהי.. כלומר תקווה כלשהי.
אם השואה היא שד (דמון) שחור בלתי מוסבר – אז אין הרבה מה לעשות עם זה.
המוות הוא תהום טוטאלי עבורנו - אם נתמקד רק בזוועת המוות – אז זה לא יום זכרון, אלא יום זוועה.
ואם נתמקד בזוועה אנחנו מזמינים חושך ושנאה – פאסיביות מוסרית במקום סדר ותקווה.
ואנחנו פוגעים! לא רק פוגעים בייעודו של יום הזכרון, אלא גם לא מכבדים את הנספים עצמם - שהרי כל הנספים לא מתו סתם כדי למות או כדי לשנוא.
אז מה כן ?
מאחורי כל קורבן מסתתרת פעולה אנושית – ותיקון אנושי אפשרי – זהו הערך שמדגישים הקורבנות :
טבח-עם או מלחמה, אמנם אינם ייחודיים לעם ישראל – אבל הנסיבות הייחודיות בהן זה קרה לנו - מבליטות את הערכים שלנו!
ראש ממשלה שנרצח הדגיש את חשיבות שלטון החוק והדמוקרטיה והנחישות לפיוס בין עמים - מול הקנאות
המשיחית.
חיילי צהל שנספו הדגישו אמונה במדינה והתגייסות כמו גם את זכותנו לחיות כאן - בשלום עם שכנינו.
הנספים בשואה מדגישים את החובה לרחוק משנאת זרים, להשכיל ולהשקיע באהבת אדם.
האם "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו"?
פעם היינו בשטייטעל - והקדוש ברוך הוא - היה מופקד לבדו על הצלתנו מידי הגויים – שהם היו "רעים" שאפשר לשנוא מול הזוועה שחווינו מהם.
המעגל הסגור הזה הסתיים!
בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – ולכן עלינו "להצניע לכת" ולהנהיג את דרכנו לחירות באמצעות תבונה, בלי לתעב איש – לא את המצרים ולא את אויבינו בזמן הזה.. פשוט לעשות מה שראוי. מתוך תקווה.
אנחנו זוכרים את המתים בהרכנת ראש.. הם קדושים, כלומר חשובים במיוחד - כי חייהם ניטלו למען התקווה של כולנו –- יהי זכרם ברוך!
Comments