החינוך הממלכתי-חילוני איננו חילוני, או ממלכתי, או חינוך.

בשנת 1994 פרסמה המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך ספר על "תכנון מדיניות החינוך" במרכזו היעד – "חינוך הומניסטי". באותו עשור פעלה גם וועדת שנהר שהמליצה על הוראת יהדות פלורליסטית המכוונת אל הצעיר החילוני, וכן - וועדת קרמניצר שעסקה בחינוך לאזרחות דמוקרטית.

הוועדות הללו פעלו כבר אז בתחושת משבר. החינוך הציוני-הומניסטי שהולבש בבגדים ממלכתיים נשחק.

האם החינוך הממלכתי אמור להיות הומניסטי? כמובן. החינוך במדינת ישראל הוא תוצר מובהק של תנועת ההשכלה ההומניסטית. לא במקרה בראש חוק החינוך הממלכתי ניצב "אדם אוהב אדם" ועוד שלל ביטויים ברוח זו.

והציונות – הומניסטית?

ציונות בלי הומניזם זו סתירה פנימית. החלום על מדינת היהודים בה "תתגשמנה כל התקוות" מובנה בתוך רעיונות שחרור האדם, וזכותו למימוש תרבותו בריבונות לאומית. מי אם לא היהודים זכאים "להיות עם חופשי" אשר כמובן יתבסס על יסודות "החירות הצדק והשלום" לאור חזונם של נביאי ישראל? הציונות היא חלק מהתנועות הלאומיות המודרניות שיסודן, בין השאר, בנאורות. זו החילונית ביסודה.

הקונגרס הציוני הראשון היה דמוקרטי. זרמי החינוך הציוני נשאו דגל חילוני - הומניסטי מובהק: סוציאליסטי או ליברלי-רוויזיוניסטי. אל שולי המהלך הזה, הצטרפו קבוצות אורתודוכסיות מתונות וקטנות יחסית, שאימצו את עקרונות ההשכלה אל זהותם הדתית. היישוב העברי הקים מערכות חינוך הומניסטי. כל דמוקרטיה חפצת חיים מבטיחה כי ילדיה יקבלו חינוך הומניסטי.

אז מה קרה מאז?

לקראת סוף המאה ה-20 פינתה תנועת ההתיישבות הציונית את מקומה לגיוון נרטיבים במקרה הטוב, או פחות טוב- עליית אליטות דתיות חלקן קנאיות או משיחיות או גם וגם, ולאחרונה בולט המשותף להן - לאומנות.

זו הכללה, יש גוונים של אליטות, כלכליות, מסורתיות ועוד. אך לא ניתן להתעלם מתמורה זו.

בשדה החינוך, התמונה חדה עוד יותר:

הזרמים הדתיים זכו כולם לאוטונומיה חינוכית. מתכנון לימודים עד בחירת מורים. לאחרונה, נכנס גם חלק מהחינוך החרדי אל תוך הממלכתי אולם בחינה חינוכית תגלה כי לא נטמעו ערכים הומניסטים בחינוך החרדי אלה בעיקר להיפך. החינוך הממלכתי החל להציע תכניות חרדיות למהדרין תחת כסות ממלכתית - במימון מלא.

רק הזרם הממלכתי נותר לבדו. פרוץ לסמכות פוליטית, ללא מועצה אוטונומית. ואכן, התבטלות חילונית ולחץ פוליטי הותירו את משרד החינוך לשליטה דתית ארוכת שנים. כך, מהכשרת המורים ועד למנהלת הטיולים - עשרות פקידים דתיים מונו לעמדות מפתח של החינוך הממלכתי, שאינו דתי. תהליך הפוך לא התרחש כמובן.

כך החל לאבד החינוך הממלכתי של בן גוריון את מהותו החילונית, ולאחרונה, גם ההומניסטית.

ברוב בתי הספר כיום "זהות יהודית" או "ציונות" נמצאים בידי גורמים אורתודוכסיים – לאומניים לרוב. בחיפוש קל באינטרנט ניתן למצוא עשרות עמותות דתיות בתקציבי ממשלה נכבדים המובילות שלל הפעלות, טיולים, שעות הוראה, טקסים וסדרות זהות יהודית. כל זאת, במטרה גלויה לגמרי להשפיע על זהותו של התלמיד החילוני.. מדובר בהשקעה של מאות מיליוני שקלים, לא רק של משרד החינוך.

צבא השירות הלאומי מהווה חוד חנית: במימון משרד הבטחון, זורמות אלפי בנות היישר מהאולפנא בשומרון אל בתי הספר במישור החוף. אין צורך בתעודת הוראה. בתי הספר הממלכתיים המשוועים למשאבים שמחים לכל משאב חינמי למרות שייעוד הבנות ברור – חינוך יהודי (דתי) לחילוניים. תהליכים אלה משולבים באחרים.

בית הספר הממלכתי הלך לאיבוד. השם "בית ספר כללי" חזר במשמעות חדשה - כאילו יש ילד "כללי". כך גם תחומי ההומניסטיקה הנעלים ביותר הפכו ל"מקצועות", ולא סתם אלא "רבי מלל". היית רוצה את הילד שלך במקצוע כזה?

דגל החינוך במשמעותו המקורית הורד. תחתיו באו יוקרתיים יותר: חינוך למיומנויות, חינוך לחשיבה, או פשוט לחמש יחידות מתמטיקה ועוד פעולות בדרך למימוש החזון החדש - עם האקזיט. סליחה - EXIT - שייראה יפה.

בית ספר בחינוך הממלכתי שאין בגבו קהילה חזקה או מנהל/ת יוצאי דופן – שוקע בבוץ ה"חומר" שצריך להספיק. אמנם כמה מורים נחושים עדיין מובילים חינוך ממשי, למרות הכל, אבל אם יבקשו ליווי בתחום הזהות, ייאלצו לבחור בין עשרות אופציות אורתודוכסיות חינמיות לבין החילוניות - בודדות ויקרות, נטולות מימון ציבורי.

כל התהליכים הללו לא בשמים – בפיה ובלבבה של שרת החינוך לשנותם.

האם זה ייקרה ?