מאת ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני.
"למה אינך רואה?" שואל אהוד מנור, והכוונה לכל אחת ואחד מאתנו כנראה. מה יש "לראות"? את המשותף עם מי ששונה מאתנו, בעיקר בני קבוצת הזרה, ששפתם אולי שונה אך שותפים הם בקביעת מה שהיום ו"גם המחר". אם זו שותפות אז כדאי לנו לראות אותם, אבל מנור טוען משהו עמוק יותר: "חלומך הוא חלומם" וגם "יומך הוא גם יומם". זו כבר טענה על מהות משותפת.
מה בעצם משותף לבני אדם? האם בכלל ניתן לדמיין "טוב" כולל עבור כולם? אולי זו משאת הדמיון של "מחבקי עצים" הנוטים לראות את האוניברסאלי באדם (ובטבע) ולהתעלם מן ה"מורשת" שהביאה אותנו עד הלום? אלה מוחקים את זהותם היהודית בשם דמיון מסוכן על שוויון.
אולי האוניברסאלי האמיתי זה בכלל הנטייה של בני האדם לרצוח ולסלק בכוח קבוצות מאדמתם? לכן אם כבר "וילה בג'ונגל" עדיף להיות חזקים. לטוס מעל אושוויץ, לייהד את הגליל, להוכיח "מי בעל הבית" ולהבטיח את עליונותנו. הרי זה הלקח ה"ציוני" לאחר שהיינו בעצמנו קורבנות. לא?
השאלות הללו שנשמעות פוליטיות, יושבות על דיון עמוק. דווקא להומניסטים כדאי לזקק תשובה בהירה, כי היא למרבה הצער מורכבת יותר. אולי נחדד את השאלות כך:
כיצד ניתן לבסס מחשבה הומניסטית מול ההנחה שאין לנו משמעות בלי שפה, ושפה היא תמיד מקומית, כלומר תלויה בסיפור שלנו, במורשת שלנו. כיצד מצד שני ניתן לשמר מורשת ותרבות מבלי ליפול ליחסיות תרבותית, גזענות ואלימות תמידית?
פוליטיקאים נוטים לשטח תשובתם בחיפוש אחר "איזון" בין "יהודית" ל"דמוקרטית" וכך בעצם מניחים כ"היהדות" שוכנת בדד בתוך קוד הלכתי פנימי ואדנותי. לכן השאלה היא "מה טוב ליהודים?" והרי "בשביל ארץ ישראל מותר לשקר" וכמובן ש 600,000 "לומדי התורה" חשובים כמו הסטודנטים באוניברסיטאות. יהדות שכזו, דתית או לאומנית מתאזנת רק בעל כורחה עם האוניברסאלי העוין אותה. רק בכוח. היא ביסודה יחסית. אין לה סרגל אוניברסאלי.
פילוסופית בשם אגנס הלר, ממוצא יהודי במקרה או לא, הציעה לראות כי מאז הנאורות נוספה תודעה חדשה בעולם (המערבי) ולפיה קבוצת השייכות שלי אמנם הכרחית, אבל קומה נוספת של שייכות הצטרפה והיא כוללת את התודעה כי יכולתי גם להיוולד בקבוצה אחרת. תודעה זו אמנם "דלילה" יותר, אך משמעותית מאוד.
זו האמונה ההומניסטית בלבושה המודרני. היא אינה "מאזנת" כוח ולא מחפשת "מיצוע" בין קצוות, אלא מאמינה בחבילה אחת, לפיה אדם פירושו בעל יכולת דעת, המשותפת לכל אדם. הדעת מתאפשרת רק באמצעות שפה וזו תמיד בתוך תרבות מסוימת, אבל ככל שאני משכלל את שפתי ומוסיף דעת, אני למעשה "רואה" את האנושיות הזו ואף נשען עליה ועל מהותה השוויונית. כך מתאפשר שיתוף פעולה בין עמים. "ערכינו המשותפים" אמר נשיא ארה"ב.. בהתבסס על מגילת העצמאות החבוטה שלנו.
אמונה נאורה הובילה לחילון וללאומיות וכמובן לדמוקרטיה. מעתה בני האדם, נזקקים לקהילותיהם כדי לקבוע מוסר מורכב מאוד – שיש בו גם קומה אוניברסאלית. יהודים הובילו את הרעיונות הללו מתוך מורשתם – אשר לפחות מאז רמב"ם מאמינה ב"עמוד החכמות" אותו מצווה האדם "לידע". שווה להכיר.
אז בסדר, הטיעון השכלי הזה אולי עובד. אבל "גע בידך באיש"? מה הוא רוצה מאתנו אהוד מנור, אמפתיה רגשית? .. הוא מתעקש ושואל: "למה אינך מרגיש"? אבל על יסוד מה נרגיש את "מה שזועק" או את "מה שכואב"? מה אנחנו יודעים בכלל על אהבה?
הדיון ההומניסטי עובר כאן לתחום נוסף.. סבוך לא פחות, על טבע ואדם. "מה יהיה"?
המשך יבוא..
מוזמנים להצטרף לתפוצת מכון הגות לחקר חינוך יהודי חילוני.
Commenti