top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תאורן יהי-שלום. רב חילוני

מוכנים לטעת את הילד שלכם בבית ספר בדווי בנגב?

מאת ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני.


מרוב שאני מתבייש והעניין הזה אפילו מסוכן – לא אנקוב בשם היישוב, אבל הסיפור אמיתי:

יישוב חוקי לגמרי, בתוכו כמה בתי ספר – מלאים בילדים, חלקם מן ה"פזורה". אם תסעו לשם- 5 דקות מהכביש הראשי החדש - תתקשו להחליט היכן צריך לעצור עם הרכב, כי לא רק שאין חנייה מוסדרת, אין גם מדרכה או גדר תקינה – ליתר דיוק יש שרידים של אחת כזו משנות השמונים של המאה הקודמת. המקום פשוט פרוץ, ברזלים קרועים סביב, צמיגים, שרידי גדר תיל שנראה כי כל שקיות הנגב המוזנח נתקעו עליה בסופת החול האחרונה.

רחבת בית הספר היא ארץ אחרת: אולי 15 נשים לבושות בשחור, חלקן נערות, יושבות על הרצפה. ככה. רוכלות. מוכרות חפצים קטנים- השד יודע למי. הן נהנות מברז המים השבור שמייצר שלולית טובה- לרחוץ כאפייה או תחתונים של ילד. שני חמורים קטנים חשים בנוח בצל קרוואנים ללא מזגן לי מבנה בן שתי קומות שנראה כי הקבלן ברח עוד לפני סיומו. אין שרידים של עץ או שיח שנטעו שם פעם. בין מאות הילדים חולפים מדי פעם מורים, ונעלמים בין הכיתות העמוסות. לא תצליחו לדבר עם איש מהם. הפחד באוויר. הם נבולים ומבוהלים.



הסיפור האנושי כאן – עצוב יותר:

למעלה ממחצית המורים – בכלל לא בדווים. הם באים מצפון הארץ, אפילו מהגליל הפורח – כי זו מדיניות משרד החינוך שהכי קל לבצע, ולמי אכפת מהמסורת הבדווית, השירים והסיפורים: בית הספר הוא מקום תעסוקה יקר מפז ואין מורות בדרום –אז אפשר להביא בחורה צעירה מהגליל עד הנגב בלי שום בעיה. צריך רק קשרים טובים עם המפקח האזורי המומחה בסחר כוח אדם וארגון "קביעות" לקרובים. כך הולכים השותלים. בירור מעמיק יותר מגלה כי העניין מסוכן ממש...

מנהל בית הספר – גם הוא שתול... אבל של מי? מדובר בטיפוס תמוה במיוחד שאינו מתעניין בלשוחח עם זרים, גם לא עם חלק מהורי בית הספר שבמקרה אינם שייכים לחמולה שלו - תפקידו העיקרי פשוט לאחוז בקרקע. למה? לא רק בשל המשכורת הנאה - הוא למעשה נציב הבטחון הלאומי שלנו.. כן כן - נטוע שם.


לקח לי זמן להבין את זה, משום שאיש לא מעז לומר, אפילו ההורים. חוץ מאחד אמיץ שלחש לי באוזן - "מה אתה לא מבין? זה הכל בטחון. זה השב"כ פה קובע אפילו מי יהיה מורה. כל המכרזים זה חארטה" .


אם תגיעו עצבניים למחוז דרום (השולט בשטח עצום המשווע לנטיעות) תגלו את המבוכה. ברור שאין מדובר ב"פיקוח" רגיל של חינוך. המפקחת לא ממש יכולה לטפל בפועל בבית הספר.. ברור שסביבה, וליתר דיוק – מעליה – פועל מנגנון שהוא המנהל בפועל של כל העניין. ומה קשור ילד בוכה, מורה מרביץ או מנהל מושחת כשאנחנו עסוקים בבטחון המדינה? צריך לשמור על שקט.

השקט הזה נמשך עשרות שנים. תינוק בדווי לא צורח ולא זוכה ל"ויצו" או "נעמת" – בטח לא "אמונה".


המערכת שקטה. מגדלת שקטים – מנותקים או נושרים. אם ההורים שלהם לא נלחמו על עתידם, הם יסיימו בעבודות כפיים חולפות, או בתעשיית הגניבות. מעשנים מגיל 10, נוסעים בהסעות של 80 ילדים באוטובוס, תלויים לחלוטין במסורת השבטית שעוד מחזיקה מים – כי אין שום חלופה אחרת באופק. מדינת ישראל לא ממש רוצה לטפח את הקרקע ומנהיגי השבטים כנראה נהנים ממעגל הכבוד האופף אותם מלמטה – והכבוד הדל שהם ממשיכים לקבל מגופי המדינה - כבוד החונק את עתיד ילדיהם, שלא לדבר על ילדותיהם.



בימים של התעוררות הדאגה לנגב - אני מציע לכל בעלי הדעה בתחום: סעו לטיול עם הילד שלכם. עצרו ליד בית ספר בדווי ונסו לטעת שם את הילד שלכם - אפילו לשעה אחת. אולי רק בדמיון. אחר כך שבו, וחשבו שוב - מה מקיימת הקרן הקיימת ומה ראוי לטעת בנגב?


ט"ו בשבט שמח!


מוזמנים לעמוד ההרצאות, או הדעות, באתר "העגלה החילונית".





45 צפיותתגובה 1

1 Comment


דרור יפעה
דרור יפעה
Jan 12, 2022

היי אורן, כתבה מעניינת ומדכאת. הנושא יותר מורכב וקשור גם למידת האחריות שהבדואים עצמם מוכנים ליטול על עצמם בכל הנוגע להשכלתם ולניהול חייהם. אין בדבריי האשמה כלפיהם רק תקווה שיבוא יום ותצמח שם מנהיגות מקומית שתדאג למיצוי הזכויות שלהם ולהטמעת קודי התנהגות שמטפחים סביבה נאה, השכלת נשים, ביטול מנהגים שבטיים שחלף זמנם מזמן ועוד. יצא לי לבקר בחוות לימוד חקלאית בנגב שהוקמה ומנוהלת על ידי נשים וגברים בדואים וזה פרוייקט מקסים. מקווה שיהיו עוד. אגב, ממליץ לצפות בסרט 'סופת חול' שמציג את חיי הבדואים מנקודת מבט נשית. סרט ישראלי שביימה בחורה אשר חיה בקרב הבדואים בנגב תקופה מסוימת כדי להכיר אותם מקרוב.

Like
bottom of page