להלן מקבץ עניינים בהם נעסוק בהרצאה אודות השגחה מזווית חילונית:
רעיון ההשגחה רווח בדתות המאורגנות והוא רלוונטי גם לזרמים נוספים בכל תרבות. אפשר לתאר בקיצור כי מעגל הפולחן לאל כולל בין השאר את ההודיה, ההקרבה, וכן את הציפייה לשינוי (גמול) או לפחות את התודעה שיש לאל אפשרות לשנות. ה"השגחה הפרטית" היא מנגנון טבעי לאדם המבקש להאמין לא רק בקיומה של ישות (או ישויות) המבטיחה "סדר כללי" אלא גם שיש בכוחה להנהיג את חיי המוסר הפרטיים – וכמובן שיש מי שיפרשו זאת כהמשך טבעי לסמכות ההורית, כלומר -צורך.
אבל מבחינה פילוסופית ההשגחה עומדת לא פעם במתח מול עצמה – שכן אם נניח כי האל מנהיג את הכל נוכל גם להסיק שהכל בידיו, כלומר גזור מראש- ואם זה כך אז אין בחירה, אין טוב ורע ולמעשה – אין מוסר.
רעיון ההשגחה ספוג בספרות חכמי בית שני ואחריה (חז"ל) וגם בספרות המקרא של בית ראשון- בעיקר זו שנכתבה על ידי עורכי המקרא המאוחרים אשר רצו להדגיש את טיבו האוניברסלי של האל – יודע כל. יוצרים אלה היו מודעים היטב למתח האמור.
סיפור קין והבל כבסיס לדיון על השגחה
ננתח בקצרה את סיפור קין והבל מזווית זו: כולנו זוכרים את פשעו של קין, אבל נדמה שמחבר הסיפור לא התמקד ברצח ואף לא גזר ממנו שום לקח או מסקנה מהותית אלא רק במה שהוביל אליו: הבל וקין מביאים מנחות לאל (שונות במהותן, אבל זה לא במוקד העניין שלנו) – והאל לא שעה אל מנחתו של קין (=לא התרצה. ולא פירש הכותב מה ההשלכות של חוסר התלהבות האל ממנחת קין, אולי כי עניין זה היה ברור לבני דורו ולא היה טעם בפירוט). ואז נכתב: וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו . היום היינו אומרים – קין התבאס. ואז- עושה הכותב מעשה הדגשה מכוון ושם בפי האל את המשפט המרכזי של הסיפור כולו: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ . הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ. כלומר האל מתפלא על תגובת קין למנחות ומדגיש בפניו כי האדם בעצמו יכול לשלוט (למשול) בתשוקותיו הרעות מפני החטאים. זה אמנם לא עניינו כאן, אך מובן כי מאחורי המילים הללו עומד מסר עמוק יותר- שכוח הקורבנות מוגבל או משני בחשיבותו ! זו סתירה לגישה כוהנית אחרת המובאת במקרא וכנראה שאותה מבקר המספר. בכל זאת – עניין מקומו המרכזי של הרצון החופשי בולט וברור לעין כל. אבל מי שמבליט את הרצון החופשי של האדם מוכרח היה להבהיר כי יחד עם זאת, האל משגיח. יש איזון. לכן הסיפור ממשיך ומתאר כיצד ניסה קין לחמוק מהשגחת האל לאחר רצח אחיו : וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי[?] . וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.
דמו של הבל זועק אל יהוה מן האדמה הרחוקה לכאורה (לפי עורכי ספר בראשית – יהוה נמצא בשמים) כלומר – ההשגחה ברורה ומוחלטת בכל מקום.
סיפור יפה זה של קין והבל הוא גרסה מעודנת לשלל תיאורי המקרא בדבר השגחת האל וכוח זרועו בברכות או קללות כלפי מי שחושב שיחמוק מהשגחתו, כולל מלכי ישראל, מלכי יהודה ואף מלכי אשור ומצרים – האימפריות הגדולות.
חז"ל שיכללו את תורת ההשגחה והגמול כאשר הוסיפו את חיי העולם הבא וכך גם פתרו קשיים בולטים ביישום צודק של הגמול על פני הארץ. לא צריך להפליג בתיאורים מפורטים כדי להניח שאלוהי חכמי התלמוד משגיחים לא פחות מאלוהי יוצרי המקרא. זו ההשגחה המסורתית.
מה הבעיה של רמב"ם עם ההשגחה הדתית?
האל של רמב"ם הוא אל הפילוסופים. זהו אל שונה במהותו מהאל של הדתות. הוא מסקנה לוגית. הוא זהה עם חוקי הטבע והסדר הכללי שהציע אריסטו לפיו מתקיימים סביב העולם "גלגלים" במעגלים שונים, החל מגלגל הירח הקרוב ועד ל"גלגל תשיעי"- המניע שמעל כל מערכות היקום – המניע שאינו מונע. כוח נצחי – אחד- שאינו משתנה. כתבי הרמב"ם גדושים בתיאורים אלה של אריסטו אף כי היו לו תהיות קלות בנוגע למסלול כוכבי הלכת (הגיאו-צנטרי – שכדור הארץ במרכזו) אשר כבר בימיו החל להתערער בעקבות שכלול התצפיות. בכל אופן מהות אחדותו של האל, נצחיותו והיותו נפרד מכל תיאור אנושי אפשרי - ברורה ויציבה אצל רמב"ם ללא עוררין.
כאן מתחילה הבעיה: אם האל יוזם שינויים, למשל למען נס או השגחה, כי אז יש שינוי באל ונצחיותו מופרת. מה גם שהתערבות האל בעניינים קטנים כמו אורך חייה של חיפושית, חטאיו של אדם או יציבותו של קיר שעלול לפול על בני אדם – מקטינה את גדולתו של האל (אגב זו הייתה גם טענתו של אפיקורוס באשר לאדישות האלים לנעשה בעולמנו).
מצד שני אי אפשר להשאיר את האדם ללא כל השגחה – מה גם שאי אפשר לזנוח באופן כה בוטה רעיונות מובהקים במסורת ישראל. ואפשר לנסח זאת הפוך – עשרות רעיונות מסורתיים אחרים הצליח רמב"ם "לעקם" ולראותם כמסתדרים עם האל הפילוסופי ודרכיו. ויש שיגידו שהוא עושה הפוך - הוא מניח שיש השגחה כי זה ענייו מהותי באלוהות, אבל בה בעת רוצה להניח שיש אל כזה שאינו משתנה בעצמו ואינו משנה פרט מפרטי הטבע. בכל אופן שתי ההנחות הללו עשויות לסתור זו את זו. והנה אחת המבוכות.
כיצד פותר מורה הנבוכים את הסתירה?
בפרק יב של חלק ג' במורה נבוכים כבר מפתיע רמב"ם בטענתו כי הרוע בעולם נמצא במיעוט ביחס לדברים הטובים שיש בעולם, ולא רק זאת – אלא שהרע נגרם על ידי בני האדם בעצמם (ולא האל או כוחות הטבע). ההתהוות והכיליון אינם דבר רע או טוב ולכן מחלה או הידרדרות סלע על אדם אינו דבר רע או טוב כשלעצמם – אלא אם מביטים רק מנקודת מבטו האגואיסטית של אדם אחד. בכל מקרה דברים אלה במיעוט. כך גם המלחמות – לא רק שהן במיעוט, אלא שהן ממש באחריות האדם. ומעל הכל, רוב הרוע בעולם קשור בתשוקתו המופרזת של האדם לדברים מתכלים שאין להם לעולם די.. ממון, מזון, יחסי מין וכו'. כמעט כל מה שאנחנו קונים ורואים בקניון של ימינו.
ובפרק יז של אותו חלק, חושף רמב"ם את דעתו ממש:
הוא מביא חמש דעות שונות בדבר ההשגחה – החל מאפיקורוס הגורס שהכל קורה במקרה ואין בכלל "מסדר לעולם" כי הכל חלקיקים שמתנהגים במקריות –עד לדעה החמישית:
"הדעה החמישית היא דעתנו, כלומר, דעת תורתנו. ... יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים בעקבותיה הוא שהאדם בעל-יכולת מוחלטת, כלומר, שהוא בטבעו, בבחירתו וברצונו עושׂה כל מה שניתן לאדם לעשׂותו מבלי שֶיִּבָּרֵא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי-החיים נעים ברצונם. כך חָפֵץ , כלומר, חפצו הקדום מעולם שכּל בעלי-החיים ינועו" ברצונם ושהאדם יהיה בעל-יכולת לכל מה שהוא רוצה או בוחר ממה שבגדר יכולתו. " (מונ' חלק ג פרק יז).
כלומר דעת התורה היא כי לבני האדם ולבעלי החיים יש רצון מלא ובחירה חופשית, ויותר חשוב – האל אינו בורא מחדש שום דבר (כלומר אינו משתנה) אלא כך רצה מאז ומעולם. זו אולי נקודה חשובה יותר.
והוא ממשיך:
"...מכלל יסודות תורת משה רבנו שלא ייתכן עוול מלפניו יתעלה [מלפני האל] בשום פנים, ושכּל הייסורים הפוגעים בבני-אדם וכל הטובות המשׂיגות אותם, יחיד או ציבור, כל זאת בהתאם למה שהם ראויים במשפט צודק שאין בו עוול כלל ועיקר. אפילו כאשר קוץ דוקר אדם בידו והוא מסיר אותו מייד, זה עונש לו. ואפילו השׂיג הנאה מועטת ביותר, היה זה שׂכר לו. כל זאת בהתאם למה שהם ראויים." (שם)
לכאורה הדברים פשוטים וברורים – אפילו קוץ שדקר אדם הרי זה עונש הקשור בהשגחה. רמב"ם מדגיש כי זו היא "דעת תורתנו" וכך יוצא אולי בסדר עם ההתקפות הצפויות מצד הרבנים. אבל מסתתרת פה הפתעה בין השורות: "חפצו הקדום מעולם" של האל + שכר "בהתאם למה שהם ראויים" = מנגנון קבוע, נצחי, לפיו איבד האל את תפקידו המסורתי!
למה הכוונה? הרי האלוהים במקרא משתנה כל הזמן. חרון אפו משפיע על תוצאות גזירותיו. בעולמם של חכמים מתקיימים בתי דין של מעלה בהם יושב הקדוש ברוך הוא וגוזר – כלומר שוקל כל עניין לגופו. לעיתים גוזר על העם כולו. יום הכיפורים שלנו מבוסס על רעיון הכפרה הקדום לפיו ניתן גם לשנות את גזירת האל שנגזרה ביום הדין. חז"ל פירשו או חידשו את א בתשרי כיום הדין לבני האדם ו י בתשרי כיום שבו ניתן לכפר על גזר הדין.
כך או כך - האלוהים המסורתי – יש לו דעה ושיקול דעת ממשי המאפשר גם "דיאלוג" שכזה, או לפחות יחס הדדי כלשהו באמצעות הקרבת שעיר עזים, או מאוחר יותר תפילות עממיות. כאמור הוא משתנה!
רמב"ם אימץ באופן חלקי (מיד נראה מדוע חלקי) את רעיון האל הפילוסופי שאינו משתנה ולכן בפועל שמט את הקרקע בפני הרעיונות המסורתיים (הטבעיים) על בתי הדין של האל. כי האל פועל בהתאם ל"חפצו הקדום מעולם". ההשגחה המסורתית התנפצה.
אז מי הוא המשגיח לפי רמב"ם?
בתום ההדגשה כי בני האדם המקבלים גמול "בהתאם למה שהם ראויים" צירף רמב"ם משפט מתווך חשוב לרעיונותיו המהפכניים: "אבל אין אנו יודעים מאיזו בחינה הם ראויים" (שם)
כלומר- יש גמול למעשי האדם מידי האל "במשפט צודק שאין בו עוול" כפי שנאמר קודם אבל אנחנו לא יודעים מהו הדבר שהופך את בני האדם לראויים לאותו גמול.. כלומר לאותה השגחה. מה בעצם גורם להשגחת האל ?
וכאן מגיעה הפתעה. ניתן למורה לספר על זה בעצמו:
"אילו מה שאני מאמין באשר ליסוד זה - כלומר, ההשגחה האלוהית - הוא מה שאתאר לך. באמונתי זאת, שאתאר, אינני נשען על מה שהוכחה מופתית הביאתני אליו. אלא נשען אני על מה שהתברר לי שהוא כוונת ספרו של האל וספרי נביאינו. דעה זאת, אשר אני מאמין בה, פחות מגונה [אולי במקום "מגונה" אפשר היה לתרגם "אבסורדית" כך מעיר המתרגם] מן הדעות הקודמות וקרובה יותר אל ההיקש השׂכלי."
ההקדמה הזו נדירה. רמב"ם מודה שהוא מגייס את שכלו ערכיו ואמונותיו שלו –מבלי להשען על הוראת הכתוב ממש אלא על רוחו הכללית של ספר הספרים ובעיקר רוח הנביאים (החבילה הזו מוכרת לכם? קראו למשל את מגילת העצמאות של ישראל).
ואז מתחיל ההסבר עצמו:
"אני מאמין שההשגחה האלוהית בעולם השפל הזה, כלומר, מתחת לגלגל הירח, היא בפרטי מין האדם בלבד. .." (שם). זה כבר לא מבוטל.. רמב"ם מוריד מכלל המושגחים בעולמנו את כל הצומח הדומם והחי – למעט בני האדם. ראו כמה זה מקשה על שלל סיפורי תורה: סיפור יונה, סיפורי אליהו, סיפור בלעם (שאותם רמב"ם יפתור כחזיונות) וכן סיפור מכות מצרים, ציפורי השלו במדבר ועוד ועוד, וכמובן גם לשלל סיפורי חז"ל (שאת כל אלה רואה רמב"ם כמשלים) וכן לאמונות הזרמים המיסטיים המאוחרים יותר – הקבליים..
ואז הוא ממשיך אל אחת ה"פצצות" החשובות של מורה הנבוכים:
"לדעתי ולפי מה שאני סובר, ההשגחה האלוהית הולכת בעקבות השפע האלוהי ובעקבות המין שבו מִדַּבֵּק אותו שפע שׂכלי, עד שהוא נעשׂה בעל שׂכל, ומתגלה לו כל מה שגלוי לבעל שׂכל - הוא זה אשר מתלווה אליו ההשגחה האלוהית ומעריכה את כל מעשׂיו בדרך השׂכר והעונש. ." (שם)
יצא המרצע מן השק- השפע האלוהי, בו כבר טיפל רמבם בחלק השני של המורה, קשור עם השכל. לפיכך השכל האנושי של האדם מידבק, כלומר בעל יכולת התקרבות אל השכל האולטימיטיבי - של האל. וכך אנחנו מגיעים למסקנה הקצת פשטנית אך מתבקשת, שהאדם ושכלו הוא הוא המשפיע על השגחתו וקובע את טיבה והיקפה בפועל. כי ההשגחה טבועה במנגנון קבוע הנמצא במהות הסובבת אותנו – ובכוחנו להצטרף אליה בעצמנו – באמצעות שכלנו. במילים של ימינו אפשר לומר - שהאדם בכוחותיו - הוא המניע העיקרי להשגחה! רמב"ם מוסיף ומסביר כי אם ספינה טובעת בים סוער אין זאת השגחת האל על הים, אלא שהחלטת האנשים להיכנס לספינה קשורה בהשגחה – כלומר בהחלטתם. והדוגמא הזו אינה מקרית (אף כי הוא אינו מציין זאת) היות ואח שלו טבע עם ספינה ומת - כחלק מפעילותו המסחרית.
דעה זו על ההשגחה מצטרפת לדעות מקבילות של אלפראבי (הוגה מוסלמי) ואפלטון המובאות בפרקים הבאים של המורה, והיא משתלבת בגישה הכללית המקובלת על רמב"ם כי העולם אינו אלא מנגנון בעל חוקים גאוניים שאותו יצר האל באופן חד צדדי ולכן האל אינו ממש משקיף על העולם כמו איזה אבא גדול שיושב על כסא כפי שמדמיין ההמון, אלא ניכר בהוויה עצמה של יצירתו. כיום יש מי שיקרא לזה אולי – חוקי הטבע, ההרמוניה של הטבע, הנשגב שבטבע ואולי גם כל מה שעדיין נשגב מבינתנו בטבע. כך בערך ראה את זה שפינוזה בעקבות קריאת מורה הנבוכים, וכתביו פורצי הדרך היוו יסוד לחשיבה המודרנית.
לפני סיכום העניין, וגם כדי לעשות חסד עם החשש של רמב"ם פן יבינו את דבריו כנטילת פוטנציאל הכוח מן האל – אביא פה את דבריו בסוף אותו פרק:
"הבן את דעתי עד תום. כי אין אני מאמין שאיזה דבר נסתר ממנו יתעלה ואיני מייחס לו אין-אונים. אלא מאמין אני שההשגחה הולכת בעקבות השׂכל וצמודה אליו. שהרי ההשגחה באה ממי שהוא משׂכיל ושׂכל מושלם בשלמות שאין אחריה שלמות , וכל מי שֶמִדַּבֵּק בו דבר מאותו שפע - לפי מידת השׂכל המגיעה אליו (תהיה מידת) מה שמגיע אליו מן ההשגחה. זאת היא דעתי הנראית לי מתאימה למושׂכל וללשונות התורה. " (שם)
המילים "נסתר ממנו" ו"חוסר אונים" מהם מרחיק עצמו רמב"ם הם מילים של בני אנוש המדמיינים את האל כמו בן אנוש. והרי שום דבר אינו נסתר מפני האל - לא מפני שאינו נסתר ממנו בדרך שבה אנחנו מדמיינים את זה -אלא מפני שמדובר במהות אחרת של אל מזו המסורתית. ממהות זו לא נסתר כלום וגם לא יכול שיהיה נסתר משהו כי ממילא ידיעתה אינה הידיעה הרגילה בדמיוננו.
מנקודת מבט הומניסטית בימינו- מה בעצם כ"כ רע בהשגחה המסורתית?
ההשגחה המסורתית איננה עומדת לבדה. היא חלק ממעגל שלם הכולל- אמונה בקיומה של יישות חיצונית, אמונה ביכולתה להשגיח, אמונה בשכר ועונש הנלווים לכך, והתנהגות על פי נורמות של הודיה וציות לאל - אשר בדרך כלל נקבעים על ידי מנהיגי הדת וקשורים גם עם תחזוקת המנגנון הדתי. למעגל הזה יש יתרונות רבים בנסיבות מסוימות אך ביסודו תפיסה שאינה מיטיבה עם מעמד האדם. לא צריך ללמוד הרבה היסטוריה כדי להבין מה קורה כשתבנית ההוויה אינה מכוונת להטבת חיי האדם. במילים אחרות – מי שחי בתוך מעגל שבו האדם משחק תפקיד משני, עלול למצוא עצמו פוגע באדם בשם השחקנים הראשיים.
אבל לא כל מי שרואים עצמם דתיים מאמצים את מנגנון ההשגחה ההמוני-מסורתי. מחנכים הומניסטים-חילוניים צריכים להכיר בכך שבתוך תרבותנו יש מגוון רחב של השקפות ואמונות וזה הרבה יותר מורכב מהדיכוטומיה המוכרת "יש אלוהים- אין אלוהים" ואפילו יותר מהדיכוטומיה "דתי – חילוני".
מחנכים דתיים-הומניסטים עשויים לרתום את האל אל מעגל בו האדם הוא המטרה. עם זאת, למרבה הצער- יש להודות כי במציאות הישראלית פחתו עד מאוד זרמים אלה.
מחנכים חילוניים-הומניסטים צריכים להכיר את מנגנון ההשגחה לגווניו ולזכור שהגרסה הדתית-מסורתית אינה הומניסטית מטבעה. אין להתעלם מקיומה במורשתנו ובטח שלא להסתירה, אבל לחנך לאורה זה כבר עניין אחר. לכן בטקסים חילוניים-הומניסטים ראויים לשמם, לא יהיה נכון לשלב תודות לאל, ברכות לאל או הודיות מיסטיות למניהן – אשר כשלעצמן אולי אינן בעלות משמעות נרחבת, אבל אחריות המחנכים היא על התוצאה וההשתמעות לאורך זמן.
קו ההשגחה – ההבדל שבין דתיים לחילוניים
בין חילוניים לדתיים אין גבול ברור – יש רצף, וטוב שכך. הרצף עצמו מורכב מכמה מישורים – אורח חיים, אמונות הזדהות חברתית-קבוצתית וכו'. זה מורכב מאוד. אבל דווקא בתוך הבלגאן הזה, הייתי מציע את מעגל ההשגחה הדתי-מסורתי כסממן כלשהו לדתיות. אדם שמאמין כי כוח חיצוני משגיח עליו ולפיכך הוא נוהג במנהגי פולחן = הודיה והקרבה (לרבות תפילה), הרי הוא נוטה לצד הדתי על הרצף – גם אם אינו חובש כיפה. אדם שרק מאמין בהשגחה כלשהי אך אינו מחבר את זה למנהגי הודיה ופולחן - נמצא בצד החילוני של הרצף – גם אם בנסיבות שונות וזמניות יחבוש כיפה. כך גם להיפך –אדם המקיים מנהגי פולחן והודייה מעת לעת אך אינו מקשר ומחבר זאת אל מנגנון ההשגחה (אלא למשל למען כיבוד אדם אחר או בשל הרגל מבית – כפי שמסורתיים רבים בישראל נוהגים) – הרי הוא נוטה לצד החילוני ברצף. יש בכך תרומה לשיח ותו לא. החיים חזקים יותר מהתיאוריה.
תרומת הרמב"ם לשיח החילוני
בפרסומים של חב"ד ותנועות אורתודוכסיות רבות ניתן לפגוש לא מעט ציטוטים של רמב"ם ובדרך כלל זה מעורר גיחוך וצער - מגוחך עד כמה הם לא למדו אותו ומוציאים אותו מהקשרו, ומצער - שהם נשענים על כך שגם אחרים לא למדו אותו. אילו היינו אנחנו עוסקים יותר ברמב"ם – אולי לא היו מתהדרים בו הזרמים המתבדלים.
משנתו הפילוסופית של רמב"ם חשובה - לא רק כי הוא נחשב לחכם מכל חכמי ישראל עד העת החדשה – אלא כי השפעתו ניכרת גם על זרמים דתיים בימינו (בכל זאת אין הרבה מנהיגים דתיים שיפליגו בתיאור מוחשי של האל, ישוב על כסא ומביט מטה אל בני האדם) ובעיקר על הזרמים החילוניים: בלי רמב"ם אין שפינוזה, ובלי שפינוזה אין מנדלסון, ואין שלמה מיימון (שאימץ את שם המשפחה מיימון לא במקרה) וגם אין משה הס, אחד העם, ואיינשטיין ואפילו לא בן גוריון.
הזרמים היהודיים החילוניים חייבים המון למשנת הרמב"ם והגיע הזמן להתחיל לדבר על זה.
אורן יהי-שלום, רב חילוני, חוקר בתחומי זהות יהודית חילונית בחינוך הממלכתי, בפקולטה לחינוך אוניברסיטת חיפה. לקבלת מידע נוסף על מגוון הרצאות מעניינות, השתלמויות ונושאים נוספים בתחומי יהדות כתרבות:
מוזמנים לאתר העגלה החילונית, או צרו קשר ישירות עם אורן יהי-שלום 054-3156150