מנהלת בית ספר הזמינה אותו. מה בעצם הבעיה?
בשנת 1984 הצליח מאיר כהנא -אזרח אמריקאי וגזען יהודי ידוע, להיכנס לכנסת ישראל, וזאת לאחר שבית המשפט העליון סירב לפסול את מועמדותו על בסיס החוק דאז.
חברי הכנסת, כמעט כולם, חשבו כי למרות ההיתר החוקי, וזכותו להצביע, הרי שמתוך מצפונם המוסרי אין לתת לגיטימציה לעמדותיו. הם פשוט יצאו מן האולם בכל פעם כשדיבר. ימין ושמאל כאיש אחד.
באותו זמן, רשות השידור, קיבלה החלטה להצר את הסיקור של כהנא. שוב התערב בית המשפט (השופט אהרון ברק) ונענה לעתירת כהנא. רשות השידור חשבה לרגע שהיא בית ספר, אך בית המשפט הזכיר לה שהיא מחויבת לחוק ולחופש הדיבור הפורמלי בישראל. הנה, תלמידי בליך היקרים - אנו למדים כי יש הבדל בין מימוש זכויות בחוק ובין לגיטימציה בשיח הציבורי-חינוכי.
אמנם מערכת החינוך הפקירה את זהותכם לאורתודוכסיה, ואף התמכרה להיי-טק נטול מוסר, אך תוכלו להציץ במטרות חוק החינוך הממלכתי ותגלו את הישן נושן - חינוך הוא מסע אל הטוב. בית הספר הוא המגרש של ה"ראוי" – את הפורמלי תשאירו לבית המשפט.
(בתמונה: כתבת מעריב, אוקטובר 1985 ).
יש האומרים -בן גביר השתנה. אפילו הוציא ממפלגתו שניים מחבריו הקרובים, מהגרועים בגזעני ישראל. ובאמת מה עם שאר חבריו למפלגה? – לא דווקא מעריצי רוצח חפים מפשע בחברון.
אולי ראוי לאמץ מבחן נאמנות – כזה שהכי אוהבים בימין, אבל בנוסח בלתי לאומני – מבחן כפול: האם בן גביר וכל אחד מחבורתו מוכנים לחתום על מגילת העצמאות? האם מוכנים להצהיר כי הפנו גבם לתנועת הטרור – כ"ך, על מגוון גרורותיה (ישיבת הרעיון היהודי, להב"ה, לה-פמיליה, וכו') ? נדמה כי זה יסייע לכל מנהלת ומנהל בישראל לשקול את טווח השיח בבית ספרם. ללא התנערות ברורה וכנה המסקנה צריכה להיות ברורה- יהודים פשוט לא יכולים לשאת דבר כזה בקרבם!
המנהלת הוסיפה: "מה הבעיה, בשבוע הבא -איימן עודה". ההשוואה הזו שאמצעי התקשורת הישראליים עמדו נבוכים מולה, מקוממת. הבעיה בעמדות כהנא אינן משום שהן קיצוניות כשלעצמן (כאלה יש לנו הרבה). הבעיה בתוכנן. מדובר בסתירת המהות הבסיסית של מדינת לאום מודרנית-דמוקרטית הנשענת על כבוד לאדם כריבון הזכאי למימוש תרבותי שלם – כעם. זכותו של אדם לאזרחות וריבונות נובעת מן האדם – לא מהמדינה. בני אדם הם שמכוננים מדינה. היא תלויה בהם! במידה ועברו על חוקיה, יש נגדם סנקציות – שוויוניות, ורשויות אכיפה, והם עדיין אזרחיה.
גישת כהנא מאמצת מערכת ערכים מנוגדת, וקבועה מראש, לפיה מוצאו של האדם קובע את יחס המדינה אליו, וכמובן מדינה שכזו יונקת כוחה ממקור חיצוני (ההלכה – שגם את רוחה עיוות מן היסוד). בהתאמה – גישת כהנא לא מקבלת את כללי המשחק הדמוקרטיים אלא כהכרח זמני שיש לחתור בפועל ובהקדם להחליפם. קבוצות דומות לזו, באירופה, זוכות תדיר לגינוי תקיף שלנו.
נחזור לח"כ עודה. האם עלינו להכיל עליו את קריטריון החתימה על מגילת העצמאות? לא . מדינת ישראל לקחה על עצמה משימה יהודית-לאומית - למשל בחוק השבות ובאמצעים לשימור דמותה היהודית- בשפה, בחינוך ועוד – אך דווקא משום כך, ומשום שאינה גזענות, היא מחוייבת לאפשר למיעוטים ביטוי תרבותי הולם. לכן בנו המייסדים חינוך ערבי והכירו בשפה הערבית- בחוק.
ישראל איננה צרפת, או להבדיל -ארה"ב. איימן עודה נולד בחיפה להורים שלא הייתה להם זכות לבטל את הקמת מדינת ישראל. נוכח זכותם המוצדקת של היהודים נכפתה על תושבי האזור פשרה בינלאומית של שתי מדינות (זו ההחלטה של כ"ט בנובמבר- חלוקה!). לכן עודה אינו צריך לחתום על מסמך הנרטיב היהודי-ציוני והמדינה היהודית מסתפקת במחויבותו לחוקי המדינה וכבוד כללי לסמליה.
דרישתו של עודה להשלים את השוויון לערבים באמצעות הכרה גם בתרבותם הלאומית – איננה חתירה תחת אושיות המדינה אלא אם הוא יתנגד לעצם קיומה של המדינה, ואז למעשה יטען (בטיפשות) כי רק לערבים זכות להגדרה עצמית. אך עודה מכיר במדינת ישראל ואף בוחר להשתתף בפרלמנט שלה ומצהיר "אמונים למדינת ישראל ולחוקיה" ביום השבעתו! כל עוד זה המצב – ההשוואה בינו ובין גזענות תנועת כהנא – רדודה ולמעשה נועדה לטייח סדק חמור ביסודות הזהות היהודית-ציונית, שעלינו להציף – בלי להתבלבל ובלי להתבטל.
ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני.