הזרם החילוני בתרבות ישראל (יהדות) לא נולד מתוך "כפירה" - אלא מתוך פרשנות שונה לאלוהי ישראל!
אני רוצה להכיר לכם את אלוהיי החילוניים. ממש כך.
אנחנו רגילים לחלק את העולם למי ש"מאמינים" ולאלה ש"אינם מאמינים" - אבל- אם מבררים לעומק איך התגלגל הרעיון החילוני עד ימינו אפשר לראות היטב כיצד פרשנויות שונות לאלוהים (ולא ביטולו) הן שעומדות מאחורי הסיפור.
מה היא בעצם "כפירה"?
זה כינוי שניתן על ידי מאמין במשהו לכל מי שלא מאמין כמוהו באותו משהו ספציפי - ואמונה באל היא תמיד פרשנות מסויימת של האמונה באל! בפועל- מאז ומעולם, מסתובבות פרשנויות שונות ככ למושג האלוהים עד שזה יהיה ממש שטוח לחלק את העולם ל"לא מאמינים" ו"מאמינים". למעשה כל מערכת החשיבה הזו שייכת בערך למאה השנים האחרונות, בהן התחדדו מאוד הניגודים בין "חילוניים" ל"דתיים" (מדובר בשני שמות חדשים).
במה החילוניים "לא מאמינים"?
השקפה חילונית לא מקבלת את הפרשנות האורתודוכסית -מסורתית : לפיה קיים אל ממשי למעלה –בורא ועושה ניסים, שבחר בעם ישראל ונתן לו הלכות רבניות- אל משגיח ומעניש- הדורש שיעבדו אותו לפי פרשנות הרבנים.
ב"חבילה" הזו, החילוניים לא תומכים ולכן התפילות בבית הכנסת, ככל שהן פולחן - למשל, לא ככ מדברות אליהם. למרות שיש כבוד למסורת ולפעמים גם חוויה טובה בתפילה כפילול תרבותי..
אבל זה רק הצד הנגטיבי- והפשטני -של החילוניות.
אבל יש גם אמונה חילונית וכדאי להכיר אותה
הזרם החילוני לא נולד ככפירה באל המסורתי, אלא בעיקר כפרשנות שונה לאלוהי ישראל! מתוך פרשנות מסויימת (כפי שמיד נראה) נולדה הכפירה בפרשנות האורתודוכסית לאלוהים, ולא מתוך יציאה מן הכלל או הפניית עורף למסורת! (כמובן שתהליך החילון כלל גם תופעות של נהנתנות סתמית והתרסה- ולעיתים בהיקף נרחב- אבל אלה לא העוגנים הרוחניים של החילון).
(בהערה מהירה נציין – שגם האלוהים "האורתודוכסי" בימינו – הנו תולדה של שינויים רבים, בעיקר של הקצנה ודווקנות עד כדי התעניינות בצלחת של מאמיניו וארון הבגדים שלהם).
לדעתי רמב"ם (1137-1204) הוא נקודת המפנה המשמעותית בפרשנות החילונית לאלוהים (מעבר לספרות התנך עצמה) היות וכל מי שירד לעומקי משנתו מבין שהשכל של האדם עצמו, הפך לשחקן המרכזי בפעילות הפרשנית, שלא לומר – אולי – האלוהים בעצמו - כשכל. אחד העם (אשר גינזברג – ממעצביי החינוך והרוח של היישוב העברי לפני קום מדינת ישראל) רמז לכך כשאמר כי לפני רמב"ם היהדות הייתה מעל לשכל, ולאחריו – היא השכל. רבים וטובים שפירשו את רמב"ם הבינו את המהפך: אלוהים לא ניכר עוד בניסים שהוא עושה אלא להיפך – בחוקי הטבע הנצחיים. הניסים בתנ"ך, כפי שהציע רמב"ם, נועדו למי שזקוקים לזה. "אמיתות הכרחיות" הוא קרא לכל מה שמאמינים בהם "המוני בני התורה". פרשני הרמבם לעומת זאת- ומדובר בזרמים נרחבים של יהודים המובילים בידי עשרות רבות של גדולי תורה במשך הדורות, פיתחו עוד ועוד את המחשבות הללו גם אחרי שהתפזר המרכז הרוחני הספרדי. צאצא יהודי של אותו גירוש – ברוך שפינוזה, עיצב תורה מעמיקה וזוהרת לאור משנתו של רמב"ם שהיוותה מופת ויסוד לדיאלוג פילוסופי שעיצב את תרבות המערב – קאנט, היגל ורבים אחרים עד פרויד ואיינשטיין שוחחו עם משנת שפינוזה, ולמעשה גם עם רמב"ם. האל הפך למושג מקביל לחכמה ולטבע, ואם תרצו – לחכמת הטבע.
אחד מגדולי התורה במאה ה 19 – אבי ההשכלה היהודית אפשר לומר, כתב ספר בשם "מורה נבוכי הזמן" ובו ביקש למזג את הפילוסופיה החדשה עם תורת ישראל – בדיוק כמו שעשה רמב"ם. היה זה ר' נחמן קרוכמאל (רנ"ק) אשר שילב חקר היסטורי, ביקורת רעיונות יהודיים, ואת כל זה – בעברית. קרוכמל חיפש ומצא את "הרוחני המוחלט" ביצירה היהודית האנושית – בחכמת ישראל! וזה הפך לשמה של תנועת ההשכלה הראשונה במזרח אירופה – "חכמת ישראל". התנועה הזו היא האמא של התנועה הציונית – של אחד העם, של ביאליק וכל השאר. ה"כוח הטמיר" המניע אותנו ומייחד אותנו כעם, כוח היצירה והרוח, הוא האלוהים שנמצא בלב הציונות הרוחנית של אחד העם. השם "אלוהים" כבר נתפס על ידי האורתודוכסיה – אבל במהות יש כאן פרשנות רוחנית בעלת תוכן – זה העיקר.
האם כל האנשים הללו "כופרים"? לאחד העם עוד בחייו נדבק הכינוי "רב חילוני" וזה רק מחדד את הנקודה אותה ביקשתי להאיר – אין ל"דתיים" בימינו מונופול על אלוהים, אלא על האלוהים המאוד מסויים שהם מאמינים בו. הזרם החילוני התפתח מתוך אמונות שונות באלוהים.
אם תקראו תנ"ך תוכלו לפגוש כבר שם את האלוהים ה"חילוני" – ואפילו במופגן. האלוהים התנכי- כמו השכל האנושי המבקש להיות כמוהו - טועה כל הזמן (החל מאדם וחווה, דרך המבול בימי נוח ועוד ועוד ), ובברית המרכזית (עשרת הדיברות) אין שמץ פולחן. יש מוסר ויש דעת.
רבות כבר נכתב על הזיקה החילונית (והציונית) לתנ"ך – עד בערך תחילת שנות השבעים היה די נפוץ לראות חילוניים מטיילים בשבתות עם ספר תנ"ך ביד. בכל מקום אחר בעולם זה היה נתפס כמעשה דתי (למען הדיוק: דתי-פרוטסטנטי). למרבה הצער הזיקה הזו נקלעה למשבר עם עליית התנועה האורתודוכסית לאומית (המשיחית) כמפרשת מתחרה של התנ"ך.
מן הצד השני, דתיים אורתודוכסיים – בעיקר חרדיים - לא ממש מעיינים בתנ"ך (אלא בגמרא ודרכה פסוקים פה ושם) וגם לא במשנת רמב"ם (מורה נבוכים). כך גם נותרו בצד קרוכמאל ורבים אחרים. אבל רוב החילוניים לא מודעים לכך. חילוניים מניחים שהעולם הדתי מחזיק את המפתחות לכל הדעת היהודית. זו עוד סיבה לחלוקה הלא נכונה בין "מאמינים" וש"אינם מאמינים".
יש כאן מגוון אמונות. אלוהימים שונים גם בלי השם. ובתוך כך- גם החילוניים מאמינים.
אז ... הכל בידיים שלנו. לעלות על העגלה החילונית המלאה.. או להישאר מאחור..
מוזמנים לעגלה החילונית – בלי להתבלבל ובלי להתבטל!
לינק ישיר:
להזמנת הרצאה - ניתן לפנות ישירות לאורן יהי-שלום, רב חילוני, 054-3156150
מתחתנים? לאתר אודות חתונות וקטעי וידאו מחתונות - לחצו כאן.