מאת ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני.
אפתח בסיפור אישי.
במספרה שלי נמצאים רק גברים. זה בתוך כפר ערבי. שכנים. רוב האנשים מסורתיים ודתיים, מוסלמים כמובן. יש גם מספרה לנשים. כך מקובל ואלה עסקים פרטיים. אבל יש גם בריכה, קופת חולים, מתנ"ס והמון מקומות ציבוריים בהם אין בכלל הפרדה ואיש לא חושב או דורש להפריד בין גברים לנשים. "אני לא מבין את הבעיה" אומר לי עמר הספר כשאני שואל אותו על שחייה בבריכה "הנשים שלנו שוחות עם חולצה ארוכה, וזה הכל". ככה. פשוט.
בסוף עוד נשוב למספרה.
למה בעצם להפריד ?
הטוענים בעד ההפרדה משתמשים בטיעון כבד משקל על "כבוד" .. שהרי זהו ציבור בעל "צרכים מיוחדים" אותו על הציבור הרחב לכבד .
הטיעון השני – מדובר בשימוש במשאבי טבע, השייכים לכולם. כלומר רחצה במעיין איננה כמו נסיעה באוטובוס או הדרישה להפרדה בתור לקופת חולים. הטבע קיים כשלעצמו – הוא איננו הסדר מלאכותי.
טיעון שלישי, עמוק יותר, אולי משלב את השניים הקודמים - לפיו "זכותו" של הציבור החרדי ל"שוויון", עוברת דרך הבטחת האפשרות להפרדה מגדרית – במעיינות ובמקומות אחרים. כלומר הפרט החרדי, כדי לממש את אורח חייו נזקק להפרדה, לפיכך דווקא למען השוויון יש לאפשר לציבור הזה לבטא את שונותו גם במרחב הציבורי – כמו כל ציבור אחר, בעל שונות וייחודיות.
הדיון שיוצג כאן מבקש לעלות מעבר לדיון פובלציסטי, אך מבלי להזדקק לטיעונים משפטיים. כדי לעסוק במהות העניין יש טעם בהרחבה.
האם ניתן לנתק טיעונים מהקשר תרבותי-חברתי?
כבר בהתחלה אני מבקש לטעון כי גם שני הטיעונים הראשונים – הכבוד ומשאבי הטבע – הם עצמם חברתיים במהותם. אין טבע כשלעצמו -אלא היחס החברתי שלנו לטבע ומשאביו. אין כבוד סתם – אלא בתוך מסגרת תרבותית מובנת ובתוך הסדר חברתי רחב. אנחנו מכבדים זקנים באוטובוס מתוך מסורת עתיקה, וכך גם משקיעים המון כסף באתרים ארכיאולוגיים או לימודים אקדמיים מתוך השקפות והעדפות תרבותיות חברתיות רחבות.
בכל חברה אנושית נהוגים גדרות שונים במגוון עניינים. גבולות. זו איננה המצאה של חרדים דווקא. רוב הגבולות אישיים ואנושיים והם משמעותיים רק בהקשר תרבותי מסוים. למשל נימוסים שונים כמו סגנון דיבור מכבד, התנהגויות עקביות כמו לרקוד במסיבה בגבולות הריקוד, אירוסין, חתונה, וכו' - חוקים רק מסדירים חלק מסוים והכרחי מכל אלה. והם המיעוט. נתעלם מהם כאן.
צריך לדבר על "כבוד"
מעמד נשים מסורתיות, בכפרים ערביים למשל, מעוגן במסורת ארוכת שנים. קוראים לזה כבוד המשפחה. זה מגדיר ומעגן את היחסים בין גברים לנשים בדפוס טרום מודרני. ללא מושגי השוויון. מצד שני החברה הערבית לא דוחה את הדפוס המודרני אלא מתמודדת עם שינוי והצטרפות - בקצב התלוי בגורמים רבים ומורכבים.
בפועל, כל כפר בדווי מסורתי במאה ה 21 שרוי במתח בין כבוד לחמולה ובין האפשרות למשל להתבטא חופשי ברשתות החברתיות. זו דילמה אמיתית, כי המסורת הבדווית משמעותית ומעמיקת חדור, לכל תחום בחיים.
ובכל זאת - ספק אם קבוצה בדווית או ערבית כלשהי, ביקשה אי פעם להפקיע מהציבור הכללי משאב חדש, למען תרבותה ו"ייחודה". בדווים אמנם ביקשו שלא לפגוע בשטחי המרעה שלהם – אך אלה עתיקי יומין (לפני בוא המדינה המודרנית).
דווקא המדינה המודרנית היא שמתערבת במסורות קדומות ואפילו בתחום הפרט, כמו למשל מילת נשים או נשיאת מספר נשים – שהחוק אוסר. אלה נחשבים פגיעה בפרט – מנקודת מוצא מודרנית כמובן.
ביסוד כל "כבוד" שוכנת התבוננות בזולת השונה, והכרה בו. הכלה שלו. תחושת הכבוד האמיתי – היא פנימית. היא מושתתת על הדדיות. גם סדר בתוך שבט הוא כבוד הדדי המסדיר את מעמד כל הצדדים – כולל נשים – בפרשנות המסורתית. אנו נוטים לכבד את מי שאנחנו מרגישים כי הוא מכבד באמת אותנו. ידידים ערבים רבים שולחים לי ברכות לחג הפסח, וכשאני שולח להם "רמדאן כרים", זה מחדד לי מאוד את עניין הכבוד, שהרי אין לי מושג או רגש ממשי לרמדאן עצמו, אלא הכבוד שאני חש כלפי מי שמכבדים אותי ואני רגיש למה שחשוב להם.
ההדדיות היא לפיכך נקודת מוצא מרכזית במנגנון הכבוד ובתחושה המאפשרת אותו. ויש לשים לב כי הדדיות זו אינה תלויה בגודלה של הקבוצה או בכל פרמטר ריאלי אחר.
כיצד נקבעים ההסדרים של כבוד בדמוקרטיה ?
מדינת ישראל, כמו כל מדינה מערבית דמוקרטית, נשענת על אמונה – באדם. יסודותיה הכתובים והלא כתובים מניחים כי האדם יכול לדעת – כל אדם. זהו יסוד החירות, הכבוד לכל אדם, והשוויון. מכאן נובעים הסדרים ליבראליים בדבר זכויות לכל אדם וגם הטכניקה של בחירות. כללי המשחק של הדמוקרטיה הם לא רק מנגנוני הבחירה הרובניים אלא סדרה ארוכה ועמוקה של תשתיות תרבות השכלה ונורמות. במילים אחרות – המדינה הדמוקרטית היא גוף מאמין – הנשען על תרבות של חירות ושוויון. היא תלויה לגמרי בכך.
חברה בה לא מתקיימים תנאים מסוימים – כמו למשל השכלה – לא תוכל להיות דמוקרטית. אם קבוצה גדולה מספיק של אזרחי ישראל תחל לנהוג כמו שבט מסורתי שכולם נשמעים בו לראש השבט – לא תוכל להתקיים דמוקרטיה.
מובן מכך, כי לא מדובר במשחק של כוח יחסי בין קבוצות, אלא קודם לכן – בכללי משחק ובתרבות הקשורה בהשקפות. להבדיל – בחברה שבטית או מלוכנית – הכוח הגובר, תופס את השלטון וברצונו יכבד קבוצה זו או זו.
כאשר הכל יחסי – אלימות נוכחת יותר.
חברה המושתתת על כוח יחסי אינה נזקקת לחירויות פרט, עיתונות חופשית או שוויון בין נשים לגברים. ראוי להעיר כי הניסוי בדמוקרטיות יחסית חדש בהיסטוריה, ועדיין נמצא במיעוט אנושי, אך בינתיים עולים אליו לרגל מכל קצוות תבל.
ואם כבר היסטוריה: דמוקרטיה מודרנית לא נלחמת בדמוקרטיה אחרת. האם זה מקרי?
שלום בתוך חברה הוא תולדה של יציבות וקבלת הסטאטוס החברתי. שלום באופן טכני, כלומר יציבות, אפשרי גם ללא שוויון, אבל בכל מקרה של אי נחת ונסיון לשנות סטאטוס (לרוב מצד החלש), הלחצים עלולים לבוא לידי ביטוי באלימות. דמוקרטיה מסדירה את הלחצים השונים בתוך החברה באופן מושכל יותר, ופחות אלים – בזכות השוויון. אבל נורמת השוויון תלויה כאמור בהשכלה של חלק נכבד מן האוכלוסייה, ומתוך כך - באוטונומיה של הפרט. כולל נשים.
יוצא שהמסגרת הדמוקרטית עשויה להכיל שונות ואף להתמודד איתה בדרך של כבוד יחסי, אבל זה מטעה משום שזה כבוד מסוים כלפי שונות מוגבלת בעוצמתה: היא לא יכולה להיות שונות המבטלת השכלה ואוטונומיה של הפרט. כי זו שונות החותרת תחת הדמוקרטיה עצמה. לדוגמא - גם אם 60%מתושבי אפגניסטאן היו משכילים ומקבלים את ערכי השוויון והאוטונומיה של כל פרט –עדיין לא ניתן היה לקיים מסגרת דמוקרטית במדינה שכזו, פשוט כי הרבה מדי אנשים לא עומדים בתנאי היסוד לכללי משחק שכאלה. דמוקרטיה שכזו תתקשה לשרוד. זה בעצם המצב בעיראק של ימינו ובמדינות רבות אחרות.
חרדיות ושונות חברתית אחרת
חרדים אינם מוגדרים לפי צבע עור, נכות פיסית או מסורת לאומית-תרבותית-שפתית נפרדת. חרדים הם יהודים. מדובר בהשקפת עולם, או פרשנות יהודית מסוימת. רוכשים אותה בחינוך והיא מובילה לאורח חיים קהילתי מסוים. גם קיבוצניקים מקבלים חינוך ובהתאם להשקפת עולם חיים בקהילה שכזו. לכן הדיון ב"צרכים" הייחודיים של חרדים הוא למעשה דיון בשאלת אפשרות הביטוי המעשי של השקפת עולמם.
התובנה הזו חשובה פעמיים: פעם אחת משום שאין זו תביעה להכרה בשונות בלתי ניתנת לשליטה או נתונה מראש שאין מנוס אלא לכבדה, ופעם שנייה – זו השקפת עולם המתמודדת בשדה השקפות העולם שיש למרחב הדמוקרטי ועוד איך מה לומר עליה. בניגוד לעשרות השקפות עולם המתמודדות זו עם זו במסגרת הדמוקרטית, הרי שזו קוראת תיגר על יסודות החשיבה הדמוקרטית עצמה. על כן זה לא רק "אורח חיים" חרדי – זהו אורח חיים המרים נס ודגל של שינוי תודעתי – השקפתי. מי שמפריד בין הדברים מגלה תמימות. במקרה הטוב.
החברה החרדית מציגה עצמה כקהילת "לומדי תורה" (בפועל זו גמרא) אך מבחינה סוציולוגית זו חברה הנשענת על השקפה דוגמטית, סמכות רבנית חזקה המסמנת גבולות נוקשים (לכאורה הלכתיים – אך זו פרשנות מרחיקת לכת) ואורחות חיים מתבדלים וממושטרים – לרבות ביגוד קפדני ושלל מנהגים אחרים. במחקר יכנו זאת מובלעת חברתית, ולעיתים גם כת. אידיאולוגיה דתית המפנה עורף למודרנה מכונה "פונדמנטליזם".
מנקודת מבט דמוקרטית מדובר למעשה בחוסר אמון בהשכלת האדם, בפגיעה מעשית בחירותו, באבחנות והפרדות קשיחות (סגרגציה) המנוגדות לעקרון השוויון כמעט בכל תחום.
בדיוק משום כל זאת, התיאור החרדי כאילו הצרת צעדיהם היא אנטישמיות כמו זו ההיסטורית נגד יהודים – היא שקרית ומטעה. יהודים הופלו ונרדפו בעולם בו נחשבו לעם או עדה מובחנת, ובעת המודרנית היו שמחים מאוד להיחשב בעלי השקפת עולם לגיטימית בשדה ההשקפות. אבל אנטישמיות היא יחס ליהודים כגזע נחות.
החברה הישראלית די מכבדת חרדים, כשותפים מלאים בשלטון למשל, ודווקא משתוקקת להשתלבותם, כמו למשל בשירות לאומי, בכלכלה ועוד.
המושג "רב-תרבותיות" בדמוקרטיות מערביות נקשר עם העדפות תרבות שונות – אבל בתוך כללי משחק פלורליסטיים. בישראל, החרדים חלוצים ביצירת "רב תרבותיות עבה" במסגרתה קבוצה אחת פשוט לא מקבלת את כללי המשחק סביב. לכן חרדים שונים מכל תת תרבות ישראלית אחרת - ממזרחיים, או אפילו ערבים במובן זה. אילו בחברה הערבית של ישראל היו חרדים – כלומר פונדמנטליסטים - סביר שהיו מוקעים מחוץ לחוק! כך קרה לתנועת האחים המוסלמים במצרים למשל.
כיצד נמקם את הרחצה במעיין?
ידוע כי בחברה הפתוחה ערכים כמו חירות ושוויון עלולים לעמוד בתחרות עם זכויות אחרות, אבל גם עם צרכים אחרים – מבלי שנגדיר אותם בשפה של זכויות. מימוש תרבותי הוא צורך לגיטימי. התארגנות לאומית היא מסגרת מקובלת לשם כך.
צרכים פיזיולוגיים הם ברובם חלק מזכויותיו של האדם, ובכל זאת – אופני המימוש של אלה נתונים לאסתטיקה של כל חברה. בכל החברות מקובלים גבולות של הפרדה ביולוגית בין גברים לנשים- בעיקר בכל הנוגע למיניות. כדי לעשות צרכים יש צורך להתפשט. לכן נדרשת פרטיות. האם נחוצה ממש הפרדה ל"שירותי גברים"? זה כבר עניין להתנהלות תרבותית וכבוד. במוזיאונים רבים בעולם יש פרטיות בכל תא שירותים. אין צורך במתחם גברי או נשי לשם כך.
רחצה במעין איננה צורך בסיסי כמו לעשות צרכים. מה גם שהרחצה אינה מחייבת עירום. בעולם המערבי כולו מקובל כי רחצה במקומות ציבור – פתוחה לכולם כל הזמן. ברוב המדינות אין אפילו הגבלות לבוש (לא נדיר לפגוש באירופה משתזפים בעירום למשל).
מה משמעות ההפרדה במעיינות ביחס שבין המגזרים?
שעות הפרדה במעיין פירושן בפועל שעות של הדרת כלל הציבור החילוני, ולא רק שעות שלכאורה פתוחות לכלל הציבור רק בהפרדה. שהרי אף משפחה שאינה חרדית לא תחשוב על נסיעה למעיין טבעי בנפרד. גם ערבים כאמור. לפיכך זו אינה הפרדה בין גברים לנשים, אלא הפרדת החרדים מכלל המגזרים!שעות לחרדים בלבד.
אני רוצה לטעון כאן טענה מרחיבה ולא כל כך נעימה לאוזן החפצים בקירוב לבבות:
חרדיות מבטאת, כאמור, הימנעות מערכי המודרנה. "מובלעת" ושמות תיאורטיים נוספים מתארים את החרדיות שאיפיונה העיקרי הוא הצבת גבולות והסתגרות. עד כאן יש בערך הסכמה במחקר. מכאן מחלוקת: האם בהיענות לדרישות החרדים תושג יציבות? לטענתי -בהגדרה- זה לא ייתכן. המאבק בסביבה החופשית הנו מאפיין פנימי וחשוב לקיומה ושימורה של הקהילה – ולכן המאבק מוכרח להתמיד. במילים אחרות – כל קו של מאבק שיסתיים בהתחשבות, יוחלף בקו חדש של מאבק. תיאורטית אם ייעלם העולם החופשי, תיעלם החרדיות.
אם אני לא טועה, הרי שייתכן כי זהו גם בתת-מודע, יסוד חוסר האמון של החברה החילונית בדרישות החרדים.
לכן הדיון הזה לא יכול להיות מנותק מהקשר רחב:
ההיבדלות החרדית כיוזמה חרדית
ההפרדה בין המגזרים הנה תהליך לא מקרי ומתרחב -ביוזמה מובהקת של הציבור החרדי, וכאמור – מובנה ביסוד המנגנון החברתי, המבחין (סגרבטיבי) המנהל אותה:
בבתי העלמין – חרדים נקברים בנפרד. לא מצאתי שכתבו על זה, אבל בחלקות החרדיות (כמו זו בבית העלמין סגולה למשל) ברור כי בחלקה החרדית דפוס שונה של מצבה. בהסכם הקואליציוני של הממשלה הנוכחית התבהר כי חרדים דורשים להבטיח לעצמם קבורת שדה. גם בעתיד. חברה קדישא, הנשלטת בידי חרדים, אמנם ממומנת על ידי המדינה אך מייצרת הפרדות נוספות בין המתים, בחסות האדישות החילונית.
שכונות או יישובים חדשים שלמים נתפרים בישראל עבור חרדים – הישר ממקפצת התכנון והפרסום הממשלתי. אין בישראל הקצאת אדמה לשכונה של קיבוצניקים, חילוניים או מסורתיים. כולנו הציבור ה"כללי".
מסחר – רשתות שלמות, והגדולה בהן "אושר עד" זיהו את הצרכים הייחודיים של הציבור החרדי וכך מתרחבת ההפרדה גם במסחר הקמעונאי. מה שהיה פעם חנויות ייחודיות לפאות נכריות התרחב לתחומי הסלולאר, רשתות פרסום, ואפילו גופים ציבוריים כמו קופות חולים מאפיינות קו פרסומי שונה לחרדים, המדגיש את דפוסי הלבוש תוך הדרת נשים מכל פרסום.
תחבורה ציבורית – עשרות קווי אוטובוס בישראל כבר נוסעים בהפרדה מלאה בין גברים לנשים היושבות מאחור.
שכונות חרדיות בירושלים, בית שמש, בני ברק ועוד - מוקפות שלטים המבהירים כי זו מובלעת בה נשים מוגבלות מאוד בתנועה ברחוב הציבורי. נשים שאינן חרדיות, חשות בעוינות ולכתחילה נמנעות מלהכנס לאזורים אלה, כך גם גברים ערבים.
החינוך הוא כידוע מרחב ההפרדה הרחב, העמוק והיעיל ביותר. אין מדינה דמוקרטית שמאפשרת חינוך חרדי בדפוסים של ישראל. זה פשוט לא חוקי. על מימון אין בכלל מה לדבר. והנה באוסטרליה למשל, חרדים מסתדרים יפה עם הפיקוח של המדינה ומגישים תכנית לימודים שיש בה כלים לעולם מודרני ודמוקרטי בצד לימודי גמרא.
הדדיות - עד כמה יחסי הגומלין עם הציבור החרדי מושתתים על כבוד הדדי?
זכות ההצבעה לנשים עמדה ברקע המאבק להקמת מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל תחת השלטון הבריטי משך כ 20 שנים. שיתוף הפעולה בין החרדים לדתיים לאומיים (הרב קוק) לא הועיל ולבסוף הוכרע כי נשים משתתפות.
עם הקמת המדינה ידוע כי הושגו פשרות רבות, אותן ראה בן גוריון כהכרח בדרך לחיזוק הלגיטימציה למדינה עצמה – המתיימרת לייצג את העם היהודי כולו. מאז, נראה כי רק גברה החשדנות בין הזרמים, לאור תהליכי החילון ובעיקר - ההקצנה של החברה החרדית תוך הגברה משמעותית של כוחה הפוליטי.
מונופול הכשרות החרדית, שהחל בכשרות מהדרין שולית השתלט על כלל הכשרות הממלכתית, ולמעשה זהו חרב צרכנית קבועה על הקמעונאים ויצרני המזון. בפועל, זה גם אמצעי מימון אדיר של קבוצות חרדיות גדולות. מדובר באלפי שכירים משגיחים, וכן הכנסות של מיליארדי שקלים מחברות מסחריות. כל בית קפה כשר משלם מעל 20,000 ₪ בשנה עבור כשרות. מפעל עם משגיח אחד בלבד ישלם מעל 150,000 ₪ כל שנה. [1]
כך גם אופי הכשרות הלאומית נמחקה. לאחרונה גן אירועים הפועל בשבת לא יקבל כשרות לאוכל (איך זה קשור?) ויין יוגש תמיד בידי דתיים או .. שיהיה יין מבושל. (חשש נסך בפירוש החדש שייעודו עוד סגרגציה ולפיה אדם חילוני פסול, משל היה עובד אלילים, מנגיעה ביין).
בכותל המערבי התרחש תהליך דומה. רשות ממלכתית עברה השתלטות חרדית ומאז הכותל הוא בית כנסת חרדי המאפשר קבלת אורחים של שאר הזרמים מתוך "כבוד" לנוהג המקומי.. חרדי כמובן.
הרבנות הראשית שולטת לפי חוק (חילוני) בדין הנישואין. בפועל השתלטה הקבוצה החרדית על הרבנות הראשית שהייתה פעם דתית לאומית. לכן דין הנישואין הישראלי דהיום - חרדי למהדרין. רוב החרדים עצמם אגב, לא משתמשים בשירותי הרבנות.
בכניסה לבתי העלמין מרכזיים (פ"ת נתניה ועוד) חברה קדישה שהפכה חרדית קובעת שני מסלולים פיזיים עם שילוט – גברים ונשים. כאילו בית העלמין הוא בית כנסת פרטי אורתודוכסי. רוב המתים עדיין חילוניים כמובן.
אלה דוגמאות ספורות, מהן עולה קושי מהותי להשגת כבוד הדדי בין חרדים לקבוצות אחרות.
מסקנות : היכן יעבור הקו בין השוויון שמבטיחה המדינה ובין הכבוד לאוכלוסיות ייחודיות?
דפוס הרחצה במעינות אינו עניין של הפרט. המצג האישי במיוחד כאילו אשה חרדית "לא יכולה לרחוץ" במעיין מעורב -אינה יכולה להיות מנותקת מהקבוצה אותה היא מייצגת. לכן טיעון הדרישה ל"שוויון" מוזר ואף מגוחך. זה לא יכול להיות נדון במושגי זכויות פרט, במנותק מן ההקשר הציבורי של הרחצה הנפרדת.
לכן שאלת הכבוד ההדדי בין מגזרים, כפי שנדונה כאן- חשובה ומייצרת את ההקשר לדיון כולו.
אז היכן בכל זאת ראוי לשים את הקו המפריד בין כבוד לקבוצה ישראלית ובין הכבוד לישראליות ?
קו כזה תמיד יהיה מורכב. התשובות אינן חד משמעיות, ולעיתים אף שרירותיות במידת מה, שכן מדובר בהעדפות חברתיות ותרבותיות – בהקשרים רגישים העשויים אף להשתנות. אין פתרון בית ספר. אפילו הקשר גיאוגרפי עשוי להשפיע – למשל מעין כמו גדעונה הממוקם בלב יישוב, עשוי לקבל יחס שונה ממעיין במיקום מנותק מיישוב.
אבל יש הקשר רחב וחשוב לקביעת כל קו:
המדינה הליברלית גמישה מאוד בתחומי הפרט ונמנעת מהתערבות באמונות ובאורח חיים אלא במקרי קיצון של פגיעה בגוף או בנפש. זה לא משום ריקנותה החילונית של המדינה, אלא דווקא משום אמונתה החילונית: הספקנות המובנית בחילוניות מניחה שהאמת אינה מונחת בהכרח בכיס זה או אחר. זהו פועל יוצא של אמונה באדם. והרי אדם אינו יודע עד הסוף את האמת. אבל לרוב, האדם המשכיל, יודע לזהות שקר. לכן פגיעה בזולת – לרבות בחברי הקהילה המיוחדת, באופן לא מידתי, תהיה קו אדום. למשל לא יתאפשר לאדם לנעול את ילדיו בביתו בשל העדפה תרבותית. במובן זה מתקיים שוויון בפני החוק. הקו ברור.
נכון וראוי לומר בעקרון כי הפרהסיה בישראל מייצגת את אמונתה של המדינה. זו הקבועה במגילת העצמאות וברוח חוקיה.
המסקנה ההגיונית ביותר תהיה לפיכך שרירותית אך הכרחית: יש למתוח קו בין הפרהסיה לתחום הקהילה הפרטיקולארי, וכמובן הפרט. בציבור לא תתאפשר מדיניות הפרדה מגדרית אלא לצורך פיזיולוגי מובהק שאין דרך אחרת לגשר עליו. גם אז, תהא זו הפרדה שלא תסמן קריצה להשקפה החותרת לאי שוויון – אלא להיפך. הכרח טכני בלבד.
זה המצב העקרוני. הפרדה מגדרית במעט המעיינות שיש בארץ השחונה הזו – תהיה בימים אלה שגיאה ותסמן כוחניות שאין בה שמץ כבוד.
עשויים להיות חריגים בודדים גם במעיינות: ככל שאלה אינם משתמעים כלגיטמציה לפרהסיה של הפרדה. ככל שאלה נסתרים מן הפרהסיה, בטלים בשישים, או שוליים בתשומת הלב הציבורית. צנועים באמת, שנועדו לכבד השקפה צנועה באמת. כבוד ממשי מתוך כבוד אמיתי. זה עניין מעשי לחכמי לב – לתולדה אורגנית ואיטית בתוך קהילות המכבדות באמת. והדדית.
נחזור למספרה:
היושבים בתור, בתוך המספרה של הגברים, צופים בטלוויזיה המשדרת – ספורט כמובן. אבל הנה במקרה, בתוך השידורים מקטאר בערבית – משדרים משחקי כדורגל של .. נשים! רחמנא ליצלן - רצות, מתנשפות, מתחבקות, בוכות. ועוד מתראיינות הנשים – בערבית צחה. אני שואל את החברים מסביב – "איך זה אשה ככה"? והם עונים באדישות מהולה בחיוך – "למה לא?". אחד הוסיף "זה אפילו יפה יותר מגברים". באמת יפה, חשבתי. חברה ערבית מסורתית או דתית –לא חרדה מהמודרנה. גם לא מבוהלת מההשכלה והחירות הנלווים לה. להיפך. רוב ערביי ישראל משתוקקים לה – על אף האתגרים.
החרדים מהמודרנה הם כאמור "פודמנטליסטים". אצל המוסלמים מדובר בקבוצות מיעוט קטנות יחסית – קבוצות המוכרות לנו מהחדשות – ג'יהאד איסלאמי, חיזבאללה ואחרים. אבל השכנים שלי הערבים מזכירים לי מאוד את הדת והמסורת שהייתה בשכונה התימנית בה גדלתי. מסורת ברוח הנביא מיכה – "הצנע לכת עם ה' אלהיך". זה אלוהים השוכן באמת עמוק בלב, לכן הוא לא נגד. הוא רק בעד. הוא עסוק בייעודו האנושי, המקורי, והנפלא כל כך, שגם החילוניות היהודית המשיכה בגדול – "עשות משפט ואהבת חסד" . (מיכה, ו' 8).
רוצים הרצאה או השתלמות? אפשר לשלוח פנייה כאן באתר
ועוד פרטים: עמוד מרצה של ד"ר יהי-שלום באתר מכון הגות