[נרשמתם כבר לעגלה החילונית?? חינם ושווה לקבל חומרים טובים. ]
מה אתם מרגישים שכמזכירים את רמב"ם? זה שייך לכם? מסביר משהו על עצמנו? נגיד כמו.. בן גוריון? או אחד העם? למען הדמוקרטיה- בואו נביט בהומניזם השוכן בלב מורשת ישראל.
אני רוצה לטעון, שרמב"ם הוא אחד מאבותינו החילוניים - המשמעותיים ביותר. לא במקרה רוב מוחץ של הישיבות האורתודוכסיות נמנעות מלימודי מורה הנבוכים – פסגת היצירה הפילוסופית שלו – כי ראשי הישיבות יודעים שהחיבור הזה, בגדול, עומד בסתירה למהות אמונתם.
אלמלא היה רמב"ם מנהיג גדול בדורו (חי בין השנים 1137-1204), ספק אם היו מגיעים אלינו כתביו הפילוסופיים, שכן לא מעט ביקשו לשרוף אותם, ואף ידועים אירועים כאלה. כמו כן סביר שהוא עצמו היה מוחרם, לפחות כפי שהוחרם ממשיך דרכו – ברוך שפינוזה.
ראשית להגדרות: אני לא מגדיר את רמב"ם, או כל אדם אחר לפני המודרנה כ"דתי" או "חילוני" פשוט משום ששני המושגים הללו נוצרו בערך במאה השנים האחרונות. מבלי להעמיק בשלל תכני ההגדרות, לדעתי השימוש בהם הוא אנכרוניזם, כלומר כשל תודעתי של שיבוש זמנים, דומה לכך שהיינו קוראים לכוהנים בתנ"ך "חרדים" או למשה רבינו "רפובליקני". לפני המודרנה היו אנשים בעלי השקפות שונות. אמנם השקפות מסורתיות-אמוניות באל או אלים רווחו מאוד, אבל אין הן "דתיות" גם משום שזה מושג המלכד כמה דברים מאוחרים יותר, כאמור, וגם משום שחלקן עומדות בסתירה למה שהיום היינו מכנים "דתי". במילים אחרות, לזרמים הדתיים של ימינו, אך גם לחילוניים – יש שורשים רעיוניים בתרבות ישראל, כך שניתן לזהות רצף יהודי - בהתפתחות של שניהם.
כדי לעיין באפשרות שרמב"ם הוא אבי החילוניים, וגם לא להאריך מדי, צריך להתמקד בסוגיה לדוגמא, וכמובן שלא ניתן ממש להעמיק בה. היות ובמאמר אחר הזכרתי את עמדתו בתחום ההשגחה, אתמקד הפעם דווקא בתחום הפולחן.
אין ספק שפולחן, כלומר עבודת האל, הוא אחד הרכיבים, ואולי הרכיב ב"ה" הידיעה המאפיין בימינו את הפעילות הדתית הרגילה. וודאי שאת זו האורתודוכסית. ידוע כי התפילות הן המשך עבודת הקורבנות שהותקנו לאחר חורבן בית המקדש ואת זאת ניתן גם להכיר דרך שמות התפילות המייצגות קורבנות (שחרית, מנחה, ערבית, מוסף ועוד). חשוב להכיר עניין זה לאשורו: בספר שמות (פרק יב), ממש ביציאת מצרים נאמר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. כך התפרש כי המצווה הראשונה שבה נצטווה עם ישראל – כעם – היא הקורבנות! והנה למשל רש"י (שכבר מת 30 שנים לפני שרמבם נולד), פותח את פירושו לתורה ואומר "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל וכו'" . מבחינתו כל התורה יכולה היתה להפתח עם זה. ברור- כי הקורבנות הן לב העניין, בהתאמה למוטיב הידוע "נעשה ונשמע" (שגם הוא פרשנות מהופכת לרוח הכתוב, אבל לא כאן המקום להרחיב בכך).
והנה בא רמב"ם, ואולי בלי שאחי הדתיים רוצים לדעת על כך, ובלי שאחי החילונים מודעים לכך, עושה מהפכה:
יצירתו הענקית של רמב"ם "משנה תורה" בה ריכז את כל הלכות התלמוד לספר אחד (ואגב כך המליץ לכולם מאותו רגע לדלג על לימודי התלמוד ישר לספר זה) נפתחת במילים: " יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון." כך נפתח "ספר המדע" ואחריו ישנו "ספר האהבה" – בעניינים רוחניים של הכרה ואהבת האל. אז איפה המהפכה? פה בדיוק. שום פולחן אינו פותח את ההלכות. רמב"ם פשוט לא רואה בזה תכלית ראשונה! חושבים שזה מקרי?
בתוך הספר מורה הנבוכים, הוא מרשה לעצמו להסביר לעומק את עניין בשלל הסברים, ובעיקר בפרק אחד חריף מאוד (פרק ל"ג בחלק השלישי), בו הוא פשוט מתגרה בגלוי בגישה הרווחת אל מצוות הפולחן כולן.
רמב"ם מסביר שכל עניין הקורבנות שנצטווינו הוא פשוט תרגיל עורמה של האל, שידע כי אי אפשר לגמול את עם ישראל במהירות מעבודת האללים אליה התרגל במצרים! פשוט כך. הוא מפליא בדוגמאות על ההדרגתיות הטבועה בטבע הגאוני שיצר האל, כמו למשל המזון הרך שתינוק נזקק בשנותיו הראשונות כשהוא בעצמו רך, וככה גם אברי הגוף ועוד. הדרגתיות כזו סידר לנו האל. רמב"ם למעשה מבצע היפוך של 180 מעלות בתמונת העתיד! הרי אם הקורבנות היו שריד פגאני של העבר – מובן שאין לנו עניין לחזור אליהם. אז לאן חותר רמב"ם? פה יכולים הפרשנים להתווכח, אבל אני מציע להקשיב טוב לרמיזה הבאה – כשרמב"ם מעלה את טענת ההדרגתיות הוא מוסיף לזה דוגמא ממחישה עבור הקורא בן זמנו:" הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל" " כל פעם שאני קורא את זה אני לא יכול שלא לעצור ולשפשף את עיניי, גם נוכח עניינים רבים נוספים, שקצרה פה היריעה מלפרטם, המצביעים מפורשות שאין זו הערה מקרית בכלל.
רמב"ם מודע מאוד למשקל הפצצה שהטיל, ומיד אומר שם: " יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. " ואז הוא פותח בעיון נועז לא פחות, בו בתשובה לשאלה האפשרית של התלמיד – מדוע צריך היה האל את ההדרגתיות הזו? מדוע לא יכול היה פשוט לסדר שנכוון עצמנו לכתחילה לאותה תכלית ראשונה.. ? משיב רמב"ם כי זה בדיוק כמו ההליכה במדבר ארבעים שנה ועוד עניינים שהאל מסדר לנו בעורמתו. אבל יש בכך הגיון.
באותו פרק מבהיר רמב"ם כי זהו הטעם לזלזול הידוע של הנביאים בפולחן ואף לשלל הציוויים שמטרתם למעט ולצמצם את הפולחן למקום אחד, עם בעלי חיים מסויימים וכו'.
אבל דבר אחד עדיין נותר באוויר.. מה עם פסח מצרים? הרי זו המצווה הראשונה ?
"לא ראוי שתעסיק את דעתך בפסח מצרים" קובע שם רמבם, " דבר זה היה בארץ מצרים" , וממשיך "הציווי הראשון שניתן אחרי יציאת מצרים הוא מה שֶצֻּוֵּינוּ במרה" (מרה היא החניה הראשונה - מקום בו היו מים מרים). באירוע זה נכתב (שמות ט"ו) " שם שֹם לו חֹק ומשפט ושם נִסָּהוּ " . אך למה הכוונה? אילו חוקים ניתנו באירוע המרה? ורמב"ם משיב, בהמשך לפרשנות חז"ל לאירוע זה: " והנה החוק המדובר כאן הוא השבת, והמשפט הם הדינין, שהם ביטול העֹשֶק בין הבריות. וזאת היא הכוונה הראשונה... "
הנה חזרנו למעשה, אל ענייני המוסר ואהבת האל – התכלית הראשונה! והנה ההיגיון לפיו בנוי גם הספר משנה תורה. אצל רמב"ם יש קוהרנטיות גדולה ובצידה סתירות אותן הוא שתל במכוון, כדי לסנוור ולבלבל עיניהם של בורים,פחדנים או סתם שמרנים.
מה עשויים ללמוד מזה חילוניים בימינו? מתבקש לשתול פה את פסוק הסיום של הפרק: " הבן את זה אפוא מאוד והתבונן בו! "
או פשוט להציע פה רשימה חלקית מאוד של ענקים שלמדו מהספר הזה: ברוך שפינוזה, משה מנדלסון, שלמה מימון (שהחליף שמו ל "מימון" על שם רמב"ם), ונחמן קרוכמל (ממובילי ההשכלה בראשיתה שכתב ספר בשם "מורה נבוכי הזמן"), משה הס, אחד העם והמון אחרים!
והנה מה שכתב אחד העם על רמב"ם: "...לפני הרמב"ם היו רואים את הבטחון במה שהיהדות היא למעלה מן השכל, ובא הרמב"ם ואמר: לא כך, אלא הבטחון הוא במה שהיהדות היא – השכל."
[ההדגשות במקור!]
להזמנת הרצאה או רישום לקבלת מידע נוסף - הרשמו באתר או פנו אליי. להתראות!