מדוע לא יקום ארגון בשם "מק"א – מניעת קורבנות אסון"?
נסו לדמיין: ארגון בטיחות של העדה החרדית, ובו נציגי הרבנים של זרמי החסידים וה"מתנגדים" יחדיו – מפקחים על אלפי חסידיהם בענייני "ונשמרתם לנפשותיכם" החל מנזקי עישון סיגריות ועד תקנות בטיחות באירועים המוניים.
הרעיון הזה נראה הולם במיוחד את הנטייה החרדית העקרונית להיבדלות ולקביעת נורמות פנימיות מחייבות: כמו שיש ארגוני סעד פנימי (גמ"ח) ושלל גופי כשרות - גלאט, בדץ מהדרין, בית יוסף וכל השאר – יפעלו גם ארגוני בטיחות: "לא תתן מכשול", "שומרי נפש" או "מק"א – מניעת קורבנות אסון".
מדוע זה בעצם לא קורה?
התשובה אולי תקומם אך תסייע להבחין בכמה תופעות לעומק:
כולנו ישראליים, והיהודים שבינינו חשים אף יותר אחריות גורל היסטורית לקבוצות החרדים השונות, שגם אם טועות – בשר מבשרינו הן. קורבנותיהם קורבנותינו ואבלם אבלנו!
אלמלא היינו גדושים ברגשות כאלה, היינו בקלות גדולה יותר גם מבחינים באמת הסוציולוגית המקבילה – הציבור החרדי מובל על ידי כתות. כן כן – גם שר בממשלה המייצג את חסידות גור – הוא חסיד של כת קיצונית, בה חברים עשרות אלפי ישראלים. זו רק אחת הכתות החרדיות המונעת מחבריה בכוח – כל אפשרות של יציאה, כלומר אפשרות בחירה מושכלת - מלידה ועד מוות. בתקופה הטרום-מודרנית אדם שנולד למשל סנדלר, כמעט בוודאות סבו היה סנדלר ונכדו יהיה סנדלר. כך גם יהודי. לא הייתה בחירה בזהות. משום כך ההנהגה היהודית חשבה בעיקר מה ראוי ליהודים ולא כיצד לשמור על הילדים מפחד השינוי. במובן זה האורתודוכסיה והחרדיות - הן חידוש מובהק!
עם ישראל נסחף כולו בתנועת ההשכלה המודרנית – הכתות החרדיות הן למעשה מדד לכך: ככל שהן מגבירות חומות כך הן מעידות על עומק החילון והמודרניזציה השוררים בכל פינה (לטוב ולרע יש לומר – כי החילון כשלעצמו כרוך באתגרים רבים).
אם תופסים את המציאות כך, מתעוררות שאלות רבות ביחס לתפקיד המדינה המודרנית בסיפור הזה, אבל אני מבקש להתמקד כאן דווקא במה שמוזנח לרוב – המסורת היהודית:
בכל הדורות יהודים היו חלק מן המרחב התרבותי ואימצו למשל שמות- כמו אלה היווניים של בית חשמונאי; תרבות לימוד – כמו למשל בתי המדרש שיסודם בתרבות יוון; חוק – כמו למשל מסכת "קידושין" וחוקי תלמוד רבים הלניסטיים מובהקים; אדריכלות - ראו למשל את בתי הכנסת בגליל שלא לדבר על בית המקדש; שירה - כמו למשל שירת ספרד וראו את שירת היין של אבן גבירול ושמואל הנגיד; פילוסופיה - למשל משנה תורה של רמב"ם נפתחת במטה-פיסיקה של אריסטו ועוד אלפי דוגמאות של מיזוג פורה - ממובילי הרנסנס של ערי איטליה במאה ה 14 ועד הפילוסופים של ברלין במאה ה 18. מדובר באימוץ דפוסי תרבות אל תוך הזהות היהודית – לא נטישתה. מי שסיפר לכם על "מתיוונים" עבד עליכם– כי מבחינה תרבותית - כל עם ישראל התייוון אבל אף אחד לא הפך יווני. דווקא השינוי התרבותי – שמר עלינו רלוונטיים! כל לימוד של דף תלמוד בעיניים פקוחות יבהיר זאת. חז"ל הם רפורמים הרבה יותר נועזים מאשר חבריי הרפורמים בזמן הזה.
מה למדו יהודים בכל הדורות?
למרות הבדלים בין מגוון זרמים - רוח התנ"ך (הנביאים) ומסורת חז"ל יצרו העדפה ברורה של מצוות בין אדם לחברו (מוסר), על אלה שבין אדם למקום (פולחן).
אברהם אבינו התפשר על זבח מנומס למלכיצדק אך עמד בתוקף מול אלוהיו– "השופט על הארץ לא יעשה משפט"? וידועה לכל קביעת חז"ל בעניין יום כיפור – שאינו מכפר על עבירות בין אדם לחברו מתוך העדפה ברורה לקיום נורמות אלה!
תרבות הלימוד היהודית כללה תמיד זיקה בין אמונה ברעיון מוחלט ומופשט (האמת!)- ובין אמונה במהות משותפת הנמצאת באדם (שנברא, כידוע, בצלם). רמב"ם עמד על כך שמצוות התורה כולן נועדו לבסס השקפות נכונות, החותרות לחקר האמת באמצעות התבונה, תוך מאמץ להסיר השקפות לא נכונות - אליליות - לפיהן אלוהים הוא ישות שעובדת אצל מישהו.
כל חילוני שלמד תנ"ך 11 שנים בבית הספר ובטח "לומדי התורה" יודעים כי יוצרי המקרא דחו בשאט נפש כל ביטוי אלילי לרבות כמיהה אל הקברים, דרישה אל המתים, עשיית נסים, כשפים, קמיעות וכו'. רמב"ם אף קרא שלא להוסיף ביצירת תפילות, אשר את חלקן כינה "כפירה מוחלטת" (ראו למשל מורה נבוכים, חלק א' פרק נט).
עם זאת, אמונות אליליות ליוו את עם ישראל מאז ומעולם. במאות השנים האחרונות נושאות אותן התנועות החסידיות (ולא רק הן) ובפועל חלקים לא מבוטלים מן האורתודוכסיה היהודית אשר קלטה לתוכה מסורות פגאניות צפון אפריקאיות.
כיהודים, עלינו לשאול - האם מצוות שבין אדם לחברו, אמת או ערך החיים הוא שעומד ביסוד ההשקפות של כתות יהודיות אלה? הגיע זמן לגלות אחריות וסולידאריות מבלי להסתתר בהתעלמות מנוכרת. אלה אחינו ואחיותנו. השיח הזה צריך להתנהל. אין אנו פטורים מתהיה בעניין ריבוי הגופים החרדיים העוסקים בפרידה מן החיים – המוחלט מכל. האם זה מקרי? הגיע הזמן לבחון מחדש יחד עם בני עמנו החרדים את אחריותנו כחברה למושגי יסוד של חיים ראויים ומשותפים כאן בארץ המובטחת – לאור ערכי האמת והחיים!
לחילוניים יש "תורת חיים". היא יהודית, הומניסטית וצנועה. המוחלט נשאר תמיד באופק. מולו מוגדר האדם בסופיותו המהותית –פירושה שאין לאיש אמת בכיס! אנחנו מאמינים באדם שנברא בצלם ולכן יש בו תבונה המובילה לבירור ביקורתי מתמיד, כלומר חתירה מתמדת אל אמת באמצעות דיאלוג. זו דרך השומרת (מקדשת) חיי האדם. המנגנון הזה פועל כל עוד האמת נשארת באופק. מי שכבר מצא אמת נטולת ביקורת– למשל באיזה טקסט, או מסוגל לגעת בה באמצעות קבר– מוותר באופן טבעי על המשך הדרך הקשה להשגתה, ובכך מוותר למעשה גם על האמונה האופטימית במהות האדם ובסופו של דבר גם על ערך חייו!
הוויתור הזה הוא אבדן צניעות הדעת - וזו מהותה של האלילות.
בצער עמוק, לזכר אובדנם בטרם עת של עשרות אבות ובנים באסון הנורא על הר מירון.