חיפוש
  • ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני

הפלות - מנקודת מוצא חילונית הומניסטית

עודכן: 5 ביולי

בוויכוח על הפלות מתערבבים עניינים שונים ולא בהכרח קשורים. רוחה של הדת, שבחסותה פורחת השמרנות, מעוררת חשדות מוצדקים של דוגמאטיות וגרוע מכך – אי אמונה באדם. כל זה נכון. אבל לב הדיון כאן רלוונטי גם מנקודת מוצא חילונית הומניסטית, לאור השאלה האנושית: מתי הפסקת חיים תיחשב לרצח?

[מעוניינים בהרצאה מרתקת? אפשר גם להכיר סדרות מקצועיות של מכון הגות - באתר הגות ]


בואו ננסה להפריד מושגים:

המושג "חיים" פתוח להגדרות שונות כי חיים הם תהליך, או ליתר דיוק מגוון תהליכים. שיתוף הפעולה בין חלבונים ומולקולות חומר אחרות עשוי להיחשב חיים, בעצם קיום האינטראקציה ביניהם בתוספת היתרבות, למשל. אבל גם כאן יימצאו חריגים או מגוון צורות של חיים – תלוי בהגדרות.

לב הדיון על הפלות לא חייב להיות עצם קיומם של חיים, הרי בני אדם קוטלים חיים למטרות שונות – בכל נשימה שאנו נושמים הולכות אל מותן בקטריות הנישאות באוויר, וכך כל גירוד במצח פורע את חייהם של היצורים המזעריים השוכנים בעור גופנו. השאלה אם כן היא מתי אנו מדברים על חיי אנוש? האם חיבור ביצית וזרע לאינטראקציית חיים הופכת אותן ל"אדם"?


בכדי לדון בחיי אדם, יש להפריד את המושג "חיים" מהמושג "אדם".

באחד ממשליו הנפלאים, השווה רמב"ם את הקיום, לילד חי, שההתבוננות בו אינה מספקת לצופה שום רמז על התהליך הסבוך והמפתיע של הבאתו לעולם מ"שתי טיפות". ההבדל הזה בין התוצאה המורכבת "ילד" ובין דרך היווצרותו היא בגדר פלא שאילולא היו מלמדים אותנו על קיומו - לא היינו מנחשים שכך אכן קרה.

המשל הנפלא הזה (אשר נועד במקור לפתוח אפשרויות בחשיבה על בריאת העולם) טבול ברוח ימי הביניים בה תואר הטבע כהרמוניה מושלמת, קבועה ותבונית. הדמיון ההרמוני שהאדיר את קסם הטבע (והאלים) בימי הביניים הפך כיום לשאלות טובות - כלומר מושאי חקר. מאז דארווין ושלל חכמים, אנו יודעים הרבה יותר על החיים, ורואים בהם אוסף די מבולגן של תהליכים בלתי סדורים – בתנועה מתמדת. אמנם מורכבות התוצאה הנוכחית מרשימה אותנו במיוחד, אבל המחשבה שזה "שלמות" היא דמיון. העובדה שעדיין תהליכים רבים אינם נהירים לנו, לא הופכת אותם לנשגבים.


הגופים החיים מהווים למעשה תוצאה של שלל הסתעפויות, היקרויות ספונטאניות, והסתגלויות ארוכות טווח. לכן ניכרים בנו גם אלמנטים "מיותרים" -שאריות אבולוציוניות ועוד. אילו בביולוגיה הייתה יד תבונית מכוונת (לרבות זו שמדמיינים בני אדם אודות האלים) דברים היו אמורים להיות הרבה יותר מסודרים.

יש בכך חיזוק לעמדה חילונית שאת יסודותיה ניתן לזהות כבר בדברי חכמי ימי הביניים כמו רמב"ם, ותמציתה: לטבע אין תכלית. בטבע עצמו אין טוב ורע. אמנם עצם הקיום הוא טוב מנקודת מוצא אנושית, אבל בטבע עצמו אין "רע". ציפור טורפת זבוב, כריש תוקף יצורים קטנים ממנו בים. החיים מתהווים וכלים באופנים רבים. כמעט בכל הפרשת גוף שלנו הולכות אל מותן רקמות אנושיות חיות. כך גם ניתן, כידוע, להפריש זרע ארצה, וביציות רבות נופלות ממילא אל מותן באופן מחזורי (בכל חודש, ובעיקר נוכח שימוש באמצעי מניעה). בכל אלה אין "רצח".

מה הופך "חיים" ל"חיי אדם"?

אין ספק כי חיבור מוצלח של זרע וביצית פותח תהליך של חיים חדשים, אך האם ל"חיים" האלה אנחנו מתכוונים כאשר מדברים על "רצח"?

עובר ברחם נמצא בתהליך פיתוח רקמות על יסוד חיבור גנטי. ניתן לזהות בגנום האנושי חלקים המשותפים ליצורים ביולוגיים אך אצל בני אדם נוספו חלקים שקיבלו ביטוי ברקמות המוח (הקדמי) המבטאים את חיי התקשורת שלנו – התרבות שלנו. זוהי האבולוציה של 5-8 מיליוני השנים האחרונות בהן הפכנו את שיתופי הפעולה המוכרים בטבע- לטבע העיקרי שלנו. הצלחנו לפתח הכרה עצמית עד כדי "זהות". שכללנו שפה וכישורים קוגניטיביים שהפכו לחלק מאתנו ובלעדיהם לא נוכל להיות בני אדם. אנחנו לא רק היצור הנזקק לתהליך הארוך ביותר של תקשורת וחינוך, אלא גם היצור התלוי לחלוטין בשלבים אלה לעצם קיומו. עובר ברחם נושא את הפוטנציאל הגדול הזה. זה המון, אבל עדיין לא אדם.


הגדלה של תמונת עובר, החביבה במיוחד על מפחידי ההפלות, מעוררת רושם וחמלה, אך יש כאן השטחה או העלמה של מרכיב יסוד במשמעות החיים הלא ביולוגיים: זו מהותו של האדם. בפועלו הייחודי – כלומר בחייו.

לא במקרה אנו חוגגים את חיי האדם מיום הלידה ולא מיום תחילת ההריון. לידה היא היום בו משמעות היותנו אדם מתממשת. מהי אותה משמעות? הצטרפות לקהילת האדם, במסע לרכישת סמלים – לתבוניות – ולו הבסיסית ביותר. זו מהותנו האנושית הייחודית, ולא היכולת להחליף חומרים. מרגע שנולד תינוק הוא במסע של משמעות. כעובר, נבנה בו הפוטנציאל, ובלידה מתחילים חיי אנוש. היווצרות חיי האדם בחייו - מיום לידתו, היא המכוננת את אפשרות רציחתו. חלילה.

יקשה המקשה וישאל – ומה עם מי שהאינטראקציה שלו פגומה מלידה או מתאונה? התשובה פשוטה – כל אדם נחשב כך במהותו עבורנו, כלומר זה אנחנו שמעניקים לממשות החיה מולנו את היחס הזה של אדם בקהילת בני האדם. אין מעבדה לקביעת אנושיות – זו אמונה.

לא במקרה המילה "אמון" נגזרת מכאן: השקפה חילונית הומניסטית מעבירה את "מצב הצבירה" האנושי מהיותו נתון בטבע, פרוץ לחסדי הגורל או האלים, לפעיל המשתמש במהותו התבונית כדי להתמודד עם הטבע. יש לאדם אמון - בעצמו. לא מתוך סגידה לאדם אלא דווקא מתוך הכרת חלקיות האדם והמסע שלו בחתירה אל השלם. מהות זו היא נקודת מוצא אופטימית במסע של חיי האדם, מלידה -עד מוות. היא היסוד לאהבה – אהבת הקיום, אהבת הקיים בטבע ואהבת האדם. מורשת ישראל גדושה ביסודות אלה, מסיפורי בראשית עד ימינו.


בריאות ושלום.


[מעוניינים בהרצאה מרתקת? אפשר גם להכיר סדרות מקצועיות של מכון הגות - באתר הגות ]

78 צפיות0 תגובות