חיפוש
  • אורן יהי-שלום. רב חילוני

מה רע ב"רוע"?

מאת ד"ר אורן יהי-שלום. רב חילוני.

ילד בן 18 רצח ביריות חפים מפשע בטקסס. מנהיג כת דתית בירושלים אנס נשים שנתנו בו אמון. בשני המקרים דווחו הרשויות הרשמיות של ישראל וארה"ב על "רוע טהור". אכן - רבים מאמינים כי כך הוא העולם – ה"רוע" הוא ישות פעילה האורבת לנו בכל מקום. האמנם?

המאמר הזה מבקש להתמודד עם הרוע כמושג. אטען שהרעיון הזה כושל מבחינה לוגית, סותר חינוך הומניסטי במהותו, וגם רע- מבחינה חברתית ואולי גם פסיכולוגית.


מוזמנים להכיר ולהזמין הרצאות מעניינות דרך אתר העגלה החילונית

מושגים של רוע:

"עשית משהו רע" אומרים לילד ומתכוונים שהוא לא עמד בציפיות להתנהגות נורמטיבית. ה"רע" הזה מתייחס לפעולה מסוימת, והיא על רצף – של הטוב כמובן. ביחס לטוב המצופה בוצעה פעולה פחות טובה. זהו הרע המוסרי, היחסי, שבני אדם מעצבים לעצמם משחר ההיסטוריה החברתית שלנו. אין כאן ישות.

והנה, עכבר תמים התבלבל בדרכו ונפגש בחתולה שלי. היא לא רעבה בכלל ובכל זאת קרעה אותו לגזרים. בא לי לומר לה "עשית משהו רע". כמובן שהיא לא תבין, ללא קשר לבעיית השפה. זו שגיאה קטגורית – בעולם החי, בטבע, אין בכלל רע וטוב. יש דחפים. החתולה פעלה כמצופה בטבע.

הטבע עצמו אינו תמיד צפוי עבורנו. אם נהרג אדם מרעידת אדמה, נוכל אולי לשפוט את היערכותו שלו לקראת מצב שכזה, אבל האדמה אינה רעה. אין "רוע" בטבע עצמו. כמובן שעבור אדם שנפגע מן הטבע קרה משהו רע, אך זהו אותו רע – שמשמעותו יחסית למצב הטוב של העניינים.

בשפה האנושית מושגים הופכים "ישים" מבלי משים, אך לא כל מושג באותו מעמד. יש הבדל בין "עץ" ל"חושך" או "שקר": האם החושך הוא שמגיע בלילה? זהו רק פיחות של אור. כדור הארץ הסתובב. "שקר" מותנה לגמרי באמת. אנחנו זקוקים למושגים אלה כנקודת התייחסות או קיצור – אך אין כאן כוונה לממשות כמו "עץ". בקיצור - המושגים הללו קיימים רק לאור האור והשקר. אין כאן ממשות. (ונדלג על הדיון בביקורת הידיעה אודות "עץ").




חינוך הומניסטי מכיר ב"רע" מול "טוב", אך לא ב"רוע".

השקפה הומניסטית בנויה על אמונה אופטימית באדם ובקיום – כלומר באפשרות של ידיעת הקיום ובתוך כך ידיעת האדם. האדם יכול לדעת, אמנם רק במידה מסוימת, אבל יכול לדעת את הטבע ובתוך כך את עצמו כחלק מהטבע. זוהי השקפה אימננטית – כלומר אין בה מרכיבים על טבעיים. ההכרה עצמה היא כבר "טוב" – לכן הדגיש הכותב של בראשית כי אלוהינו התמלא סיפוק משורש היצירה - "והנה טוב מאוד". הפליאה הנלווית לתבונה היא יסוד להתנהלות הייחודית לבני אדם – ולאושרם הרוחני. חתולים לא מבינים את הטבע. הם רק חיים בתוכו. לכן אין להם נורמות, וגם לא מערכת איזונים בדמות שירים וריקודים.

בתוך השקפה או חינוך הומניסטי יש רע וטוב יחסיים: אנו מכוונים לתבונה ואמפתיה – ככל שאני משתמש בתבונתי הטובה, אראה את המהות התבונית בבני האדם ואגלה אמפתיה כלפיהם. זה הטוב. ככל שיש לי פחות מזה, הרי שדחפים טבעיים עשויים לנהל אותי, עד שאולי אתנהג כמו "חיה רעה". לבני אדם כמו שאר החיות, דחפים מיניים, טריטוריאליים, שבטיים ומכאן גם דחיית זרים, אלימות ואפילו אונס – כל אלה חלק מהטבע שלנו.

התנהגות רעה שכזו, בתוך השקפה הומניסטית, ניתן להסביר - ומכאן שהיא ברת תיקון! זה איננו "רוע" אלא רע ביחס לטוב בר השגה – בחינוך למשל. השקפה הומניסטית היא אקטיבית כשם שהיא אופטימית. היא חותרת לשלום אך בלית ברירה ראוי להילחם ואף להרוג למען החיים בשלום. השקפה הומניסטית דווקא מגלה אקטיביות – גיוס מיטב השכל והכוח האנושי, כדי להתקדם בפועל לעבר הטוב.

אז מה בכל זאת כל כך רע במושג "רוע"?




הסכנה המיידית ב"רוע"

המשוואה של איגוד סוחרי הנשק באמריקה פשוטה – יש "רוע" ומולו יש "טובים". זה הרי עובדת חיים. ישויות קבועות שכאלה. לכן צריך לדאוג לחימוש "הטובים". הרוע תוקפני במהותו. כדי להגן על "חירות" הטובים יש לעודד מלחמה ברוע.

חסידי ה"רוע" מגלים לכאורה אומץ ותקיפות, אך למעשה הם פאסיביים. הם מקבלים את "הרוע" כישות מוגמרת ומוותרים על בירור מורכב של נסיבות התנהגות רעה ומכאן גם מפסידים אפשרות לתיקון. המשוואה הפשטנית שהציבו זמינה לכל דורש, נקלטת מהר, בעיקר מתוך חמת זעם (טבעית) אבל בפועל – איגוד הנשק חסך לתומכיו התבוננות ביקורתית בחינוך של היורה, במשפחתו שהתפרקה ללא גורמי רווחה, בניכור הגובר בארה"ב ועוד.

האם כך נקבל פחות יורים והורגים? כמובן שלא. ואולם ראוי להעיר כי לכתחילה חזון השלום נקשר מהותית לרעיונות הומניסטיים ומדוע שנניח עדיפות שכזו במדויק עבור חסידי "הרוע"? (ייתכן למשל כי ערך הסולידאריות לקולקטיב עולה על ערך השלום, ואם נפגעי הירי למשל יהיו ה"רעים" הרי שמומש ערך חשוב יותר עבורם. זו אפשרות אחת כמובן).

"רוע" ואלילות.

אולי זה מפתיע, אך מושג האל המונותיאיסטי הטהור ניצב ביסוד השיטות ההומניסטיות והחילוניות. זהו החיבור בתמצית: מרגע שהחלו תיאולוגים ופילוסופים לדבוק ברעיון אחדות האל – הפך האל מזוהה עם הקיום באופן המופשט ביותר. "ידיעת האל" היא יכולתו של האדם לדעת את הקיום – כך בתרבות שלנו מאז רמב"ם ובתרבות המערבית הודות להוגים כמו ברוך שפינוזה, הפך האל מושג מקביל לטבע, או לעקרון העל של הקיום אותו חותר האדם להשיג. השקפה שכזו מייתרת את המתווכים – את כתבי הקודש והכמרים. האדם לבדו יכול לחקור ולנווט את דרכו בקיום. האל נותר במקומו הקרוב-רחוק, כמושג גבולי. זהו השלם עבור הכרה בלתי שלמה. "רום שיאם של כל הערכים" כניסוחו של אפרים שמואלי.

השקפות הפוכות ביקשו לשמר את נוכחות האל בקיום – כנהנה מפולחן, גומל, או כועס, וחלק מאלה אף זיהו באל מרכיבי משנה מנוגדים – שטן, שדים, רוחות, או צדדים נשיים כמו "שכינה". כך גם נותר רלוונטי כוחם של המתווכים – מבצעי הפולחן למינהו. למרות הרצף המעשי המורכב מאוד – ראוי לראות את שתי החלופות הללו זו מול זו. את האופקים ההפוכים:

מונותיאיזם טהור היא שאיפה שכנראה מעולם לא הושגה, אך עצם השאיפה חשובה מאוד להכוונת התודעה. לעומתה ניצב מגדלור הפוך: אם "רוע" הוא ישות מדוע לא גם "אהבה", "נצחון" או "אומץ"? האלהת ישויות שכאלה מאפיינת מחשבה אלילית מורכבת כמו זו היוונית או הפרסית, ואף בימינו לובשות הן צורות שונות. עצם העניין טומן בחובו אתגר עמוק – שראשיתו בפרימת הרעיונות הנשגבים אודות אחדות ואמת, ואחריתו במאפייני תודעה בעייתיים לא פחות:

ישות הזוכה להאלהה מעצבת את האופק האנושי לקראת יחסיות גמורה וייאוש. מדוע? משום שישויות אלה פועלות בפני עצמן, כלומר ללא קשר סדור ביניהן (היעדר אחדות). לכן העולם האלילי נוטה ל"קפריזיות" של האלים, כלומר לחוסר יכולת להבין את הקיום. אלת הנצחון העניקה נצחון אבל האל בעל כועס ולכן נמות מבצורת. המושג "עולם" אינו אפשרי כאן בכלל. התופעות יחסיות. האדם פשוט נתקל בישויות השונות – באופן המנציח את הפאסיביות שלו, או את הייאוש, והחלופה הסבירה שאולי נשארת בידיו – להילחם כדי לשרוד. העולם בנוי מכוחות. יחסי כוח ומלחמה.

אם יש אלת אהבה – אני יכול לכל היותר לחוות אותה אבל לא לדעת אותה. כך גם "רוע" - אין לי יכולת או תקווה לדעת את ה"רוע". אני יכול רק להילחם במה שנדמה לי כמו "רוע". קשה להמעיט בהשלכות כל אלה. על החברה ועל הנפש.



והערה ישראלית מאוד – בין "רוע" ל"טרור":

המושג "טרור" הוחדר בהצלחה לתודעה שלנו. האין זו גרסה דומה להפליא ל"רוע"? ב"טרור" צריך כמובן להילחם. מי יחלוק על כך? אך ה"טרור" הפך לישות. דמון. נשכחה משמעות הביטוי במקור. ה"מלחמה בטרור" כה ברורה עד שכמעט נעלם הדיון מן המרכיבים הארציים העשויים להסביר אופן זה של אלימות (נשק של חלשים מאוד- לרוב). מי שפותח בדיון מורכב על הטרור שלא דרך כוונות הרובה - הרי שהוא מסתכן ב"תמיכה בטרור" או לפחות ב"הבנה" לטרור. ההצלחה הכבירה של המושג מתרחבת לתחומים נוספים – "טרור מדיני", "טרור חקלאי", "טרור הסברתי" – וכך נחנק הדיון המורכב, בחיים עצמם. מי מרוויח מכך? לא במקרה בעלי האמונה במשיח הדטרמיניסטי והעולם היחסי לו.


הערה בתחום הפילוסופיה היהודית:

אצל רמב"ם ושפינוזה מתקיימת שניות מושגים: רע וטוב הם מושגים יחסיים של בני אדם ואנו משליכים אותם לעיתים גם על האמת.. ככל שמתקרבים לאמת הרי זה נחשב "טוב". אבל לעומק שיטתם מה שיש "באמת" זה רק אמת ושקר .. זו תפיסה רציונליסטית. ואולם אנו לא משיגים את האמת במלואה אלא רק חותרים אליה, משום שאנחנו תמיד בתוך מצב תפוס בחומר .. במונחים מודרניים (קרל פופר) אנחנו עשויים להחזיק באמת אך רק באופן זמני.

העובדה שלעולם לא נדע אם הגענו לאמת, איננה מותירה רוע בשום מקום - להיפך. המשך החתירה לאמת היא התקווה התמידית לטוב במפרשי האדם החופשי. כלומר זה השואף לחירות. והשאר כבר נאמר.


מוזמנים להכיר ולהזמין הרצאות מעניינות דרך אתר העגלה החילונית






17 צפיות0 תגובות